הבקשה האחרונה

perhay

New member
הבקשה האחרונה

מאת פרנסיסקו גרסון סספדס (סופר ומספר סיפורים קובני) תרגמה מספרדית: פנינה פלמן מספר הסיפורים הורשע למוות. נותרו עשרים וארבע שעות עד להוצאה להורג כשהשופטים והיוצעים נכנסו לתאו בכלא. מספר הסיפורים זכה להערכה בקרב העם ולכן לא היתה ברירה מאשר להעניק לו בקשה אחרונה. הוא הורשע למוות כי סיפוריו על צדק בארץ של אי צדק, גרמו למרד שאי אפשר היה לדכא. מהרגע שנלכד, התהליך של הכנסה לבית-הסוהר, המשפט וההרשעה התרחש תוך כמה שעות. היה צורך לחנוק את המרד, לשרוף אותו, לקטול אותו דרך חשמל או גזים, לערוף את ראשו, למחוק אותו. המספר אמר: "רק בקשה אחת. לפני מותי, ברצוני לראות את הלילה ובלילה לספר סיפור". השופטים והיועצים הביטו בתדהמה אלה על אלה. הם חשבו שהמספר יבקש לעשות אהבה פעם נוספת או שלא יקברו אותו בקבר משותף, אך בקשתו האחרונה היתה אחרת. הם יכלו לכבד אותה. הם יכלו לאפשר אותה. הגיע הלילה והחיילים בנוכחות השופטים והיועצים הובילו את הנאשם למוות לחצר בית הסוהר. המספר הביט בשמיים, הניף את זרועו ובקול חזק אמר: "היה היה פעם, מספר סיפורים שהורשע למוות. לבקשתו, על מנת לקיים את המנהג של הבקשה האחרונה הובילו אותו לחצר בית-הסהר. כשהניף את הזרועו והגביר את קולו ואמר את המילים שהן מגיות בשפתיו של מספרי הסיפורים, נפל מטאור, נפל ונפל, ושכמעט נגע ברצפה כעין שטיח פלא, הוא נעצר כדי שהמספר יוכל לעלות עליו ולצאת מכותלי בית-הסהר". ובזמן שמספר הסיפורים סיפר, והתרחק חופשי כשהוא יושב על קצה הכוכב, כולם הבינו שהדמיון הוא כה חזק שחוזה את העתיד ואם צריך גם מעצב אותו.
 

perhay

New member
שאלה שאלתית ???

הסיפור הזה סופר בכנס בינלאומי של מספרי סיפורים במסגרת הרצאה בנושא "הסכנה של מספרי הסיפורים". המרצה מתייחסת על ההשפעה שיש למספרי הסיפורים. יש מי שחושב, טוענת המרצה שמספרי הסיפורים יכולים לההפך לאנשים "מסוכנים" שיכולים להשפיע על אחרים דרך הסיפורים, ולחייב אותם להקשיב, להרהר, לחקור, לדמיין עולם יותר טוב ולשכנע את עצמם שזה אפשרי. האם לדעתכם יש למקצוע שלנו השפעה כלשהי על החברה? ובמידה שכן, כיצד היא באה לביטוי?
 

NAVVAN1

New member
"מסוכן" הכי יותר פרסומת לסיגריות

לפלאפונים שמוכרות מכשירות סרטן לראש, לריאות וווואו בחורות ערומות שמוכרות תיקווה לשמנים , את החור של הבייגלה לחרמנים ווואו אווודאי וודאי הכי הכי מספרי סיפורים מסוכנים מספרי סיפורים יש לחייב אותם להקשיב להרהר לחקור ולדמיין עולם טוב יותר, יש לשכנע אותם לראות פרסומות שמבטיחות
עולם יותר טוב
ובאמת באמת באמת וברצינות מספר סיפורים טוב אמיתי, הוא זה שהקשיב הירהר,..... והפך את זה לאפשרי לספר לאחרים.
 
בטח מסוכן

היכולות, ההשפעה, הטראנס לתוכו אנחנו מכניסים את הקהל כאשר מגיע אותו רגע של קסם... בטח מסוכן. מספרי סיפורים טובים אבל מסוכנים נמצאים למכביר - אימאמים, כמרים ורבנים ויסלחו לי כולם וכנ"ל דמגוגים טובים מאד- פיתחי את רדיו "קול הנשמה" הערוץ החרדי והקשיבי למספרי הסיפורים המעולים שם.. לכי להרצאה אחת של אמנון יצחק ותמצאי מספר סיפורים מבוזבז. סוכני מכירות טובים משתמשים גם הם בסיפור... הייתי רוצה לדעת מהו ההבדל האמיתי בין דמגוג למספר ...
 

love lev

New member
לטעמי, מספר הסיפורים הוא רק.....

צינור שדרכו עובר לקהל השומעים סיפור חדש. המספר אינו מחנך, אינו מגלה עולם, אינו מטיף. פשוט גורם הנאה לשומעיו. אותה הנאה שיש בקריאת הסיפור, אבל פשוט משמיעה. מה שהשומע מסיק ממנו זה עניינו, וכנ"ל גם מה שהוא מפיק ממנו. מובן שכל אחד יכול להבין מסר אחר, וגם זה בסדר. הרי מספר לא שואל אחר כך: "מה הבנתם מהסיפור?".
 
מחשבות...

לפני שנתיים, השתתפתי בועידה בינלאומית. נושא אחד הפאנלים שהשתתפתי בו היה "אמנות הסיפור מול תעמולה". פתחתי את דברי במשפט "אמנות הסיפור יכולה לשמש ואכן פעמים רבות גם משמשת, כנשק להשמדה המונית". האולם היה בשוק וקולות התנגדות נשמעו מכל עבר. אבל, זו גם פתיחה מסקרנת, תודו... אמרתי "במהלך דברי, אוכיח את טענתי". המשכתי לדבר על נושא הדיון וברגע מסויים עברתי לומר דברים גזעניים ופאשיסטיים ביותר...אבל...השתמשתי בשליטתי בטכניקה קולית ובמחווה כדי להעביר את "המסר" באופן נעים ומרגיע ביותר. כל היושבים, אני מדגישה, כל היושבים באולם מולי, מלבד מספרת סיפורים נוספת שישבה יחד אתי בפאנל, הנידו בראשיהם לאורך דברי שנמשכו כחמש דקות, כמסכימים. אח"כ עצרתי ואמרתי "במשך חמש הדקות האחרונות, מבלי שיכולתם להתנגד לכך או להבחין בזה, מסרתי לכם דברים נוראיים. אם באמת הייתם קולטים את מה שאמרתי, יכולתם להגיש נגדי תלונות במשטרה. אחזור על דברי פעם נוספת בקולי הרגיל ותשמעו במו אזניכם." חזרתי על דברי. האולם היה בתדהמה מזועזעת. לטעמי, מספרי סיפורים עוסקים במקצוע מסוכן ביותר. אנשים נותנים עצמם בידיו של מספר מיומן ללא חשש והוא יכול באצבעותיו ממש לעצב את מחשבותיהם והשקפת עולמם. הדרך היחידה להימנע מהפיתוי לעשות זאת היא ללמוד צניעות וענווה עם התפתחות המיומנות. עוד סכנה היא לנפשו של המספר עצמו. ברמה הגבוהה, עלול המספר לחוות חוסר טעם בכל דבר משום שהוא כמעט כל יכול. צריך המספר ללמוד לשמר את הרעננות והילדיות בכל דבר שהוא ניגש עליו. להניח בצד את כל הידע ולחוות דברים כאילו פעם ראשונה. מחשבות...
 

perhay

New member
תודה על התגובה!

אכן מדהים מה שספרת על התכנים שהעברת בצורה נעימה ומרגיעה. המשפט האחרון שכתבת צריך לטעמי להיות חרות בקוד אתי של מספרי סיפורים (האם יש כזה?). אם אין, אולי חשוב לכתוב אותו. עם המשפט שלך, הייתי מתחילה את עשרת הדברות (או כמה דברות שיוחלט) שלפיהן צריך לנהוג מספר סיפורים.
 

guyscrown

New member
תודה לך

כמספר צעיר, ש"משחק באש". היה טוב לקרוא ולהבין את הסכנות/ היכולות ואיך להתמודד מולן. נדמה לי שכל מספר מרגיש ויודע את הדברים הללו בתוך תוכו, אל ברגע שנתת להם שם יש יותר מודעות ויכולת להתמודד מולם. שוב, תודה!
 

נמצק

New member
הרהורים

מלות המפתח הן צניעות , ענווה ותום. לא אחת מגיע מצב שמי שנמצא בעמדת כוח -משתכר . אם זה מדען שגילה תרופה כלשהיא . אם זה מנתח דגול שידי זהב לו ובאבחת סכינו מציל הוא חיים. אם זה איש צבא דגול עטוד מדליות ואותות כבוד שניצח במאות קרבות. אם זה דרשן או מטיף שבכוח המילים יכול הוא לשלהב אנשים ולהביאם לעתים לאקסטאזה. הצניעות היא המפתח המונע ממנו להשתכר מעצמת כוחו ולנסות להגיע לדברים שמעבר לתחומו.ודומני שאין צורך להכביר מילים ולהביא דוגמאות.הצניעות המונעת אדם לחשוב עצמו לאלוהים כל יכול. לראות עצמו כאחראי על מחשבותיהם , ובמידת מה על מעשיהם של אחרים. ( למה במידת מה? כי אם תבוא אחר כך אליו ותגיד לו "הי אתה אחראי לכך שפלוני אלמוני עשה מה שעשה" הוא יקום ויגיד" אני? מה פתאום אני?" אבל כאשר דבר ואמר את דבריו לא חשב כך. וגם זה מוכר. לא?). הענווה - אחותה של הצניעות- היא היכולת שלך לראות את עצמך תמיד במצב של"כמעט מגיע" תמיד "כמעט" ואני אסביר. בסיפורו "אם לא למעלה מזה" מספר י. ל. פרץ על חסיד אחד(אם זכרוני הדל אינו מתעתע בי הרי שזה ה"מגיד" ממזריץ') שאיזה ליטאי - "מתנגד" - מערער על צדיקותו. ואומר אותו ליטאי- ואני מצטט מתוך זכרוני המתעתע - ".....הלא משה רבנו לא הגיע אלא כדי עשרה טפחות מתחת לכסא הכבוד....." רוצה לומר - מי לנו צדיק ומורה דרך כמשה רבנו, והנה אף הוא לא הגיע למעלת כסא הכבוד אלא רק עשרה טפחות מתחת לכסא הכבוד. (ובאותו סיפור אומר הליטאי שלא ייתכן שהצדיק יגיע יותר גבוה. ובסופו של דבר , לאחר שחזה במה שחזה הוא אומר שאכן הצדיק הגיע "אם לא למעלה מזה")מה מבקש אני לומר בזאת? שחובה על המספר לראות עצמו כמי שתמיד חסר לו כמה טפחות להגיע "לשם" . לדרגת המשפיע האולטימטיבי על נפש האדם. לדרגת הכל יכול שבהבל פיו ינועו אנשים לדרך אחרת, למעשים אחרים.לדעתי המספר מעביר מסר דרך עיניו הוא. הוא מעביר את הסיפור את המסקנה ואת מוסר ההשכל מהסיפור יפרש כל אחד לפי דרכו ונסיון חייו. והתום זו היכולת להיות תמיד ילד. כזה הרואה את הדברים לראשונה. כמות שהם. בלי דעה קדומה. בלי פחד. מתוך סקרנות ילדותית להושיט יד ולגעת. ואם הדמין הילדותי יובילו למחוזות אחרים.................. אוףףףףףףףףף מי יתנני....................... אהההה. אלה סתם הרהורים בכתב...........
 

love lev

New member
אני חוזרת שוב על

דברי, שלדעתי מספר הוא צינור. הגבירה חיזקה את דברי, כי אם המספר הוא צינור הוא צריך להיות צנוע. יש באמת בעיה עם מספרים שהם כל כך מלאים שביעות רצון מעצמם, שזה פוגם.
 

perhay

New member
קוד אתי

גם אני חוזרת על דברי. בהתאם למה שכתבתם, אולי גם למקצוע הזה יש צורך בקוד אתי כפי שיש למקצועות רבים ומגוונים? לדעתי, מה שכתבה הגבירה יכול בהחלט להוות אחד הסעיפים באותו קוד. לדוגמה של קוד אתי, אני מביאה בכתובת האינטרנט המצורפת, טיוטה של קוד אתי של החינוך המשלים.
 
הקושי בקביעת קוד אתי../images/Emo178.gif

למספרי סיפורים הוא גדול מאוד ונובע ממספר סיבות: אין מתודה מסודרת ומוסכמת על דרך הלימוד. אין דרך מדידה להערכת עבודתו של מספר. כל תרבות מחזיקה קוד אתי משל עצמה. אם נרצה להתוות קוד אתי לעיסוק נצטרך לכלול גם קודים הסותרים זה את זה. במקרה כזה, עלולה תרבות שהיא אדמיניסטרטיבית פעילה יותר להשתלט על תרבויות אחרוץ. במקרה של העיסוק שלנו, הקהילה הפעילה ביותר אדמיניסטרטיבית היא הקהילה האמריקאית, אבל היא לא זו המפיקה את התוצאות העמוקות ביותר. אם רבים מבין המספרים בעולם לא יהיו מוכנים לקבל את מה שיקבעו האמריקאיים אז למה ללכת על זה? המקצוע הוא אישי מאוד ולאנשים רגישויות גדולות. קשה לקבוע שיפוט. קביעת היררכייה אינה באמת תואמת את רוח המקצוע. ההיררכיות האלה נוצרות לבד בעיקר בשל יכולת, בארה"ב גם קצת בגלל פוליטיקה, אבל אף אחד לא באמת רוצה לשמש בתפקיד "המצליף". בכל אופן, יש כמה חוקים לא כתובים. אחד הבולטים - לא לוקחים סיפורים של אחרים בלי רשות מפורשת. השני - שלא רבים טורחים למלא אותו אבל הוא מרחף באויר - סיפור מיסטי של תרבות מסויימת, כמו סיפורי חלום למשל יש להניח לבני אותה תרבות לספר ולא לקחת. יש כאן ויכוח גדול ודעות שונות, אבל זה קיים כמו שאמרתי - באויר. עוד כלל מוכר - לא מקליטים או מסריטים מספר ללא רשות. כמו שאתם רואים, מדובר בעיקר בענייני זכויות יוצרים או נכסי תרבות. בתחום האמנות עצמה - נעשים נסיונות רבים כבר כעשר שנים, לקבוע כללים, אמות מידה, חוקים, וכד'. זה לא קורה, משום שמי שמציגים עצמם אמונים על יצירת אמות מידה מדידות (אנשי האקדמיה) הופכים את כל העניין למפורט, מפורק ולא מובן לציבור. נכחתי בהתכנסות האחרונה לצורך העניין הזה. שמעתי שם הרצאות יבשות בטירוף מצד אנשי האקדמיה. הרציתי שם בעצמי, והבאתי רעיון שבהחלט יכול לעזור להתקדם בעניין הזה. למספרי הסיפורים היה מרתק לשמוע אותי. אנשי האקדמיה נתקעו בכותרת של המאמר. לטענתם, לא קיימתי את מה שהבטחתי בכותרת. רק מאוחר יותר הסתבר שהם לא העלו בדעתם שהכותרת היא מטאפורה ולא אמירה מדידה.... מבינה על מה נופלים? בינתיים אני לא רואה איך מצליחים לאחות את הקצוות. באחת ההפסקות ישבנו שלוש מספרות בבית קפה. ניגש אלינו אחד מהמובילים בתחום המחקר האקדמי ושאל ככה "אוף-דה-רקורד" - אז איך באמת אתן יודעות להגיד אם מספר הוא טוב או לא? הטקסט? עיצוב הטקסט? שליטה בקול? מבנה התפתחותי? בלה בלה בלה בלה? אמרתי "שים אותו על הבמה שיספר ונגיד לך אם הוא טוב". הן הסכימו אתי. כרגע, אין דרך יותרטובה, אבל זה לא נותן לקבוע קודים. אני מודה. אולי זה מסוג המקצועות שהעיסוק המפורט בחלקיהם הורסים את השלם. בברכה,
 
למעלה