הבנת ה"אֶבל"

[B a m b i]

הבנת ה"אֶבל"../images/Emo7.gif

לאחר המקרה המצער (?) שקרה לבן דודו של משומעד, תהיתי ביני לבין עצמי האם כל הנושא של אבל הוא בכלל נכון. למה עצוב לנו כשמישהו מת? אולי זה בכלל הרבה יותר טוב לו ככה. אולי עכשיו החיים(!) שלו הרבה יותר טובים מהחיים המחורבנים שהיו לו בארץ. הוא חי פה במשך 27 שנים (לא ספציפי), ואפאחד לא השפריץ לו כיוון בכלל. הוא התמלא בפצעי בגרות, התקבל למלצרות ובערב הראשון כבר שפך קפה על האורח, אז הוא עף משם והתגלגל מעבודה לעבודה. לא היה לו שקל על התחת, ולא הלך לו עם בנות. אז הוא גמר את החיים שלו. הוא היה אמיץ, ויותר מזה - מיואש. אז מה אנחנו בכלל מרשים לעצמינו את העצב הזה. אולי עדיף ככה. ובקיצור - האם כל האבל הוא עניין אנוכי של עצמינו ???? האם זה געגוע ? ולמי זה עוזר שמתאבלים ???? במבי.

 

[חייקה]

...

 

[חייקה]

במבי אני רואה שנגזר עליך שנת

כתיבה פורה בפורום...

 

[אתאיסט עם ציציות]

הגיגיי בנושא

לדעתי ענין האבל שייך למתאבלים, וככל שהם מרגישים יותר בחסרונו של הנפטר, כך גדולה תחושת הצער והאבל שלהם. ובהחלט לגיטימי וסביר, שבאותה משפחה ועל אותו מת, לא כל בני המשפחה מתאבלים/מצטערים באותה מידה. ההלכה היהודית, שבחלקה מתבססת על נסיון חיים עתיק - חכמת סבתא - קובעת את הלכות האבלות בעיקר מתוך הסתכלות על המתאבל. הצער מבחינתו של המת/נפטר/מתאבד הוא רק על אובדן העתיד, ומכיון שאין לנו דרך לדעת מה צופן לו העתיד, אין דרך לקבוע אם הפסקת החיים זה טוב לו או רע לו. בהנחה שטוב ורע זה מושג סובייקטיבי אישי, ולא נקבע על ידי אלוהים ורבניו. נניח שהבחור הדימיוני שלך, התאבד יום לפני שעמד לזכות בפרס הראשון בלוטו, ולפגוש את הבחורה הכי מדהימה בתבל וכו´ כיד דמיונך הטובה, אז ברור שהבחירה שלו הייתה שגויה... מכיון שהבחירה בהפסקת חיים מונעת כל סיכוי לחיים טובים ומענינים בעתיד, היא בהכרח החלטה שגויה!!! ובכלל, מכיון שאין חיים אחרי המוות, אין משמעות למשפט "אולי זה בכלל הרבה יותר טוב לו ככה", ובענין הזה רציתי לשאול את כולכם: מי חתם על כרטיס תום איברים של אדי? אני חתמתי בגאווה, וממזמן. >הידיעה בדיעבד היא כדברי אותו חכם: לו רק הייתי חכם לפני המעשה כמו אשתי אחרי המעשה....<

 

[אתאיסט עם ציציות]

תום=תורם

 

[B a m b i]

לא רואה קשר

בזה שאולי הוא היה זוכה בלוטו וכו´ . הוא בחר להתאבד, והוא הרגיש שזה המפלט שלו. יכול להיות שכאדם אני צריך למנוע את זה ממנו (אם אני יודע קודם) וגם בזה אני לא בטוח. אבל לאחר מעשה, זהו. מה יש להצטער? ולא רק על מתאבד אלא על כל אחד שנפטר (לא בטרגדיה), אני לא מוצא כ"כ את הסיבה הגדולה לאבל. זה פרידה, וכל הסופים קשים, אבל ממשיכים. אולי. זה מזכיר לי חבר שלי שכבר שנה וחצי הוא עובד בסטרטאפ בלי משכורת כי אם הוא יעזוב זה ייסגר וככה אולי מחר הוא יקבל את הכסף. ליבי עליו. במבי.

 

[ספל חמאה]

אדי ותרימת איברים

יש לי כרטיס ממזמן וגיליתי לשמחתי שגם לכל שאר משפחתי יש. אבל- הבנתי שגם אם יש לך כרטיס ומשפחתך אינה יודעת על כך הוא לא שווה מי-יודע-מה. לא יודעת למה, אבל צריך ליידע את המשפחה. >ספל חמאה מחכה לכרטיס שריפת גופתי המתה<

 

[אחר]

עד כמה שהבנתי מגעת

כל משמעותו של הכרטיס הוא שבני משפחתך ידעו לאחר מותך שזהו רצונך. אישור של המשפחה עדיין חייב להתקבל על פי החוק. זה לפחות מה שהסבירה לי זו שהחתימה אותי על הכרטיס. ובקשר לאבל, אני לא חושב שזה לגיטימי לא להתאבל. יתכן שאדם ספציפי טוב לו שמת משחי, אבל בעיניי, במנהגי האבלות, מלבד הבעת הצער האישית, יש גם הכרה בקדושתם של החיים. כאשר נפסקו חיי אדם ראוי שיצויין שחיי אדם הם דבר יקר, היקר מכל, והילקחם הם ארוע שבמהותו הוא ארוע עצוב.

 

[R a c h e]

חתומה על כרטיס אדי

למיטב ידיעתי, כרטיס אדי שברשותיכן מהווה מתן רשות חוקית לקצור את אברי במידה שאמות והדבר יהיה אפשרי. כרטיס אדי במובן הזה הוא כמוצוואה בחיים ואין חובה על הצוות הרפואי שקובע את המוות המוחי, לחכות לאישור של בני המשפחה. אבל, למרות האמור לעיל,ולמרות שזו אינה לשון החוק, מקובל , להמתין לבני המשפחה ולקבל את רשותם. לכן, אני חושבת שמי שיש לו כרטיס צריך ליידע את משפחתו ולהבהיר להם שזוהי צוואתו, כך, לפחות, אני עושה מדי פעם. אם מישהו מעוניין בכרטיס אדי, אני יכולה להביא טפסים כדי לחתום רחל

 

[חי אדר]

הרהורים בצל המות

לטעמי, צריך להתחיל להרגיל את המחשבה להשלים עם הסוף. צריך לראות זאת כחלק מהמציאות שאין מנוס מפני זה. אולי אפילו למצא נחמה פורתה בעובדה, שאולי המוות עשוי להיות טוב מבחינת גאולה מיסורים קשים שבהם נקלע האדם . אני חושב, כי השלמה עם המציאות בסופו של דבר היא המרפא היחיד לכל כאב. לתלות את המחשבה בפיתוח ציפיות סופם להתאכזב. המוות על כל העצב הנלווה עימו ותחושת הריקות שהוא מותיר, ביסודו הוא תוצאה של מערכת רגשות שאנו מפתחים אודות המוות. בשל העדר המודעות לגבי מהות המוות, מתווצרים בקרבנו תחושות חרדה. הדמיון מצליח לטעת בנו תחושה, כאילו המוות הוא הגרוע מכל. זה נכון מבחינתנו בהיותינו בחיים אך איני חושב שזה נכון מבחינת הנפטר עצמו. בו בעת שפתיל חייו נגדע, המת מפסיק לחוות. הוא נמצא מבחינה ביולוגית כמי שנמצא בתרדמה אין סופית. הקושי הוא עם מערך החוייות והזיקה הרגשית הנרקמת בין החיים לבין אלו שאינם. ככל שהזיקה הרגשית היתה חזקה ואינטנסיבית יותר, כך קושי הפרידה יתן אותותיו ביתר שאת. אולם כפי שציינתי הדרך היחדה היא למקד את המחשבה בהשלמה עם המציאות, וכמובן שבעיניינים אלו הזמן הוא המרפא הטוב ביותר. לא בכדי בברכת האבלים מנחמים את הנפטר, במילים " המקום ינחם" או "תנחמו מו השמים" הטעם הוא: כי אנו כבני אדם חשים באי יכולתינו להמציא נחמה למי ששרוי ביגון, ותולים אנו את הנחמה, במשהו שמעבר לנו.

 

[מחפשת דרך]

יכול להיות שאני אגואיסטית...

אבל אני מאד אשמח אם יתאבלו עלי... אני חייה פה מס´ שנים מכובד, עושה כמה דברים ואולי גם תורמת מעט- אז זה יהיה נחמד אם אחסר למישהו. יכול להיות שבאמת יותר טוב למות (לעיתים...), אבל לנו, הנשארים זה עצוב, לא ככה? ולמשפחה, לא עצוב? ולמי שהכיר אותו, והתרגל לראות אותו פוסע במעלה הרחוב , לא עצוב? וחוץ מזה- שאתה מת ולא מגיע לשום מקום. כאן לפחות אתה עושה משהו, גם אם זה רע ומגעיל...

 

[MooN of 1986]

לפי מייטב ידיעתי אבל היא לא תחושה

שאפשר לשלוט עליה, סתם נקודה למחשבה כשמישהו קורא את הדיון הזה. לדעתי האבל הוא בשביל האבלים, נכון יכול להיות שטוב לנפטר, אבל בכל פרידה בוכים(אני לפחות) והאבל אינו בא לידי ביטוי רק בבכי, אלא בתחושת מועקה,צער וכאב על אדם שאינינו. אתה אומר פה שבנאדם שמתאבד, כנראה שמותו עדיף, ואני לא חושבת שאתה צודק, אדם שמתאבד, כמו שאמרת, עושה זאת מתוך יאוש וחוסר תקווה לטוב בחייו. אין סיכוי שטוב לו יותר(מתוך נקודת הנחה שאין גן עדן והוא לא נמצא בו) עצם זה שהוא היה אמיץ מספיק כדי להתאבד מעיד על פחדנותו לפעול למען שיפור חייו. אני לא באה להעביר ביקורת על מתאבדים, הגיוני מאוד שרמת היאוש שלהם הייתה כ"כ גבוהה והחיים שלהם באמת היו בזבל. אבל לוותר זו פחדנות! זו בריחה! אדם שמתאבד הוא אדם שמתאבד מודה שהוא לא רוצה לעזור לעצמו, מודה שלא אכפת לו מעצמו כבר. לכל אדם ישנה מסגרת המתאימה לו, לרובם זוהי מסגרת החיים ה"נורמלים" ולחלקם המסגרת היא במקום אחר, אולי סגור יותר, שמור יותר, מקום שיגן עליהם מפני הכאב של העולם הגדול. רוב האנשים לוקחים מקומות כאלו כשמירה מפני עצמך, ולפעמים זה נכון, אך אני מאמינה שברגע שאדם יבין שיש עוד סיכוי, שיש תקווה לחיים טובים יותר, להתקדמות, לצמיחה, הוא ישנה כיוון ויעזר באותו מקום כדי לעשות את ותם צעדים ראשונים שהם הקשים ביותר, של יציאה מהיאוש, מציאת התקווה הראשונה, ולאט לאט, אולי אחרי שנים הוא יצליח לחיות בעזרת עצמו, ללא שום תלות באותו מקום. מבחינתי התאבדות היא טרגדיה מספר 1!!! אדם שמתאבד מאבד את חייו בגלל תקופה של חרא, בגלל רגע של איבוד תקווה, בגלל חברה מזורגגת שלא תמיד יודעת להתמודד עם אנשים שקשה להם. ובקשר ל-2 השאלות האחרונות שלך: האבל הוא אכן געגוע. והוא עוזר למתאבלים, הוא עוזר להם לעכל את החיסרון של הנפטר ואת תחושת חוסר האונים לעזור לו. אני לא חושבת שאבל הוא דבר מיותר-ממש לא! אך אסור לתת לאבל על בנאדם קרוב להשתלט על חייך. לסיכום-אבל הוא דבר נחוץ, אך כמו בכל דבר-צריך לדעת את המינון הנכון.

 

[שומרת נפשה]

"לוותר זו פחדנות" ??????

בנוגע לכך שהאבל הוא למתאבלים - אני מסכימה. ממש כשם שהברית היא לא בדיוק למען התינוק. שמעתי פעם מישהו שאומר שכשתינוק נולד, כולם צוחקים והתינוק בוכה. וכשאדם נפטר, כולם בוכים והנשמה צוחקת. האם זה באמת נכון? אני לא יודעת. כפי שאמרת, צריך המון אומץ כדי להתאבד. כדי לקחת את החיים שלך בידך. אם האומץ הזה מופנה בכיוון ה"נכון" - זו כבר שאלה אחרת לגמרי. צריך המון אומץ כדי לוותר - על האור, על המשפחה, על הנשימה, על העולם, על כל מה שאנו כל-כך רגילים לו וכל הזמן פמפמו לנו שהוא הכי חשוב בעולם. החיים. מנין ה"מידע": "שמתאבד מודה שהוא לא רוצה לעזור לעצמו" יש לך מושג כמה פעמים הוא ניסה לעזור לעצמו? ואולי הוא הגיע למסקנה שטוב מותו מחייו אחרי מיליון פעמים שניסה לעזור לעצמו? ואולי... במקרה שלו... הוא גם צודק? כמה "צריך" לסבול כדי להצדיק התאבדות? כמה "שווים" חיים של מלחמת התשה בסבל? ומתוך איזה עולם מושגים צריך המתאבד להחליט מה יותר טוב בשבילו - מתוך שלנו או מתוך שלו? אז מה אם אני חושבת שלא טוב להתאבד. זה לא מחייב אף אחד אחר חוץ ממני.

 

[מוטלה1]

מתאבד ? מקומך בנחל.

הרמב"ן כידוע מסביר שההיתר להתאבל, (הרי אם אתה מאמין בעולם הבא, על מה אתה מתאבל?) הוא כמו שהאדם מצטער כשהוא נפרד מקרוביו כשנוסע למדינה רחוקה, כך גם האבל על מת. מאותה סיבה אסור להתאבל יותר מידי כי מוכיח שאינך מאמין בהישארות הנפש. ואגב כך השאלה הידועה איך אפשר לעשות דבר פעוט ולהתחייב עליו בשש מיליון 39 מלקות. יש לי קרוב שהתאבד במוות אכזרי במיוחד, (לא אפרטו כדי שלא יזהו אותי אינשי דלא מעליא). כל השרשור על מוות מזכיר לי את המעשיה הנפלאה שמובאת בתחילת פרק שני במסכת ברכות, על חסיד שנתן בערב יום כיפור צדקה לעני בשנת רעבון. הקניטתו אשתו ולכן הלך לישון בבית הקברות. ואז שמע שתי נשמות מדברות וכו´. הכותרת נלקחה מסטיקרים שהופצו בשנה האחרונה כנגד מתגייסי הנחל החרדי.

 

[almog4]

לפני ארבע שנים

לפני כארבע שנים התאבד בחור צעיר מהישוב שממנו באתי במקור. מבלי לחשוף פרטים שיביאו לזיהויו, אציין שהוא היה רווק, חמוד, סיים שירות ב"הֶסדר" והיה תלמיד חכם מצטיין, ולפי התיאורים הוא היה בדיכאון עמוק לפני מותו. ההתאבדות היתה נוראה, ולא אפרט. האחות שלי, שהיא מעורבת בישוב הרבה יותר ממני (ויודעת גם שאני גיי), סיפרה לי את "הסוד הגדול": סיפרו שייתכן שהוא היה הומו, לפי דברי אחותי הוא לא יכל להתמודד עם הדבר, נבעת וחרד שהמשפחה תדע, וייתכן שלכן התאבד. המשפחה - מאז פשוט התפרקה ולא כ"כ מתפקדת, אני לא רוצה להרחיב. היה לי עצוב עם כל זה. הצטערתי על הבחירה הכל-כך לא נכונה שהוא ביצע, חשבתי על שבטח היתה לו תחושת בדידות וחוסר אונים שאי אפשר לתאר, בחברה דתית סגורה ותובענית, שהביאה אותו למעשה הנורא, הסופני, שאין ממנו חזרה. הצטערתי על שמעולם לא דיברתי איתו (חוץ מ"שבת שלום" בביהכ"נ וכו´), ושלא היה לי מושג. אני חושב בדיעבד שאם הוא היה מודע לכך שיש עוד גייז בעולם, וגם בציבור הדתי, אולי דברים היו אחרת. ואחרי כל זה- רציתי לומר עוד משהו: אמרתם שהאֶבֶל של אלה שנשארים הוא דבר אגואיסטי, אני חושב שלא רק הוא. ההתאבדות בעצמה היא לפעמים הדבר האגואיסטי בהתגלמותו. או בגלל תכנון, או בגלל חוסר תכנון, זאת טעות נוראה בשיקול הדעת. במקום להתמודד- לברוח מהמציאות, בלי לחשוב על אלה שנשארים, בלי לקחת בחשבון את התוצאות, את מה שיהיה אחר-כך. והעצוב הוא- שבד"כ יש פתרונות גם למצבים קשים- אם רק מעיזים. יהי זכרו ברוך

אלמוג.

 

[שלא מרצונו]

צריך להוסיף לחוק יסוד כבוד האדם--

וחירותו, את הזכות לחיים, בטחון, כבוד, והזכות למות. במבי אתה צודק, התאבדות היא דבר ראוי ונכון למי שרוצה. יש גם זכות להתאבל. ונסיים בברכה: "יחי המתאבד!, כה לחי!"

 

[חי אדר]

הערה קטנה על כבוד האדם וחירותו

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כולל את הזכות לחים וכבוד בסיפיו הראשונים בסעיף 2 לחוק נאמר: " אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". לגבי הזכות למות בכבוד, יש חילוקי דעות בין מלומדי המשפט האם זה עשוי להיכנס בגדרי החוק.עמד על הדעות השונות, פרופ´ שלף, במאמרו בין קדושת החיים לכבוד האדם´ בכתב עת משפטים, כד. אוסיף ואציין: כי בבית המשפט העליון נדונה סוגיה זו לראשונה, בעניין הקטינה יעל שפר, אשר חלתה במחלה חשוכת מרפא, והוגשה בקשה לבית משפט המחוזי לאפשר לה לסרב לקבל את הטיפולים, על מנת שתחיש את מותה ללא הסבל הכרוך בחים התלויים בסדרת טיפולים כואבת ומיגעת. בית משפט המחוזי לא נעתר לבקשתה, והמשפחה ערערה לבית משפט העליון. בין לבין נפטרה הילדה, כך שהדיון בבית המשפט לא הגיע להחלתה במישור הפרקטי מעשי. עם זאת המשנה לנשיא בית משפט העליון דאז, השופט אלון, סקר סוגיה זו בהרחבה, ודן בה מההיבטים השונים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מסקנתו היתה, שלא ניתן לדלות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוראה פוזטיבית לביצוע המתה חסד. עם זאת, אפשר למצא בו אולי אפשרות להורות על נקיטת עמדה פאסיבית, בה לא יינתן טיפול לחולה המבקש למות. פסק הדין מופיע בפד"י מח, (1) ע"מ 87

 

[רבי הקדוש]

../images/Emo52.gifאש ומים

אש ומיים אינם סותרים זהז לזה רק שאינם יכולים לדור זה עם זה בכפיפה אחת. בדומה לזה המילים תועלת/עזרה אינם יכולים לדור בדפיפה אחת עם צער. אף פעם לא שאלת את עצמך האים להצתער כך שאינך יכול לשאול את עצמך מדוע להצתער. אני מאוד מקווה שדברי הובנו דים- אני מזהה מבין לשורותיך שאתה מצר על כך שהאבל הוא אנוכיי האם האבל שלך על אבלם של אחרים אינו אנוכי האים קיים או קיימת תחושה שאיננה אנוכית? [האמת היא לדעתי שכל מכל כל פעולותינו אינם אנוכייות אך במידה ויש מהם אנוכיות כולם אנוכיות הם] חוץ מזה, אדוני [מלשון אדון שלי חבל שאין ניקוד] נביא הזעם. מה אכפת לך שאנשים מתאבלים? סתאאאאם