../images/Emo104.gifאיזה שבו?../images/Emo4.gif
קמתי ב 9 לתוך החדשות ברדיו, ולא הבנתי מה קורה. בכלל. בעשר נסעתי לבקר את סבא בבי"ח ובדרך קראתי את הכתבה בידיעות על החברים שלהם מהפלוגה, בדיוק שאמרו שהחמאס שלח ארונות, ואז הבנתי שחוזרים חללים, ולא חיילים, ושקעתי במין שקט כזה כל הנסיעה ואז בבי"ח ראיתי את החדשות, ואת הארונות, ואת כמות הנרות שהדליקו, ובחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נרות, רק ב 95 שרבין נרצח, וגם זה בתמונות. ואחד החברים שלהם בכתבה אמר, שאם לא היו משחררים את קונטאר, הממשלה היתה שולחת מסר שהוא יותר חשוב מהחיילים. וגאד, כמה כואב לי ועוד מעט יתחילו הלוויות בטח, וכל כך חשוב לי להיות שם. זאת רק אני, שעם כל הסיטואציה, והשירים המדכאים ברדיו, הרגישה שכולם נוסעים לאט, והפעם לא בגלל הפקקים? כואב לי שהאדישות הרגה אותם. אני עצבנית, עצובה, לא יודעת מה בדיוק, אבל לפחות הגופות בארץ
