הבנה
היא הוציאה בעצבנות את התיקים מהמונית וטרקה את הדלת. שפשפה את כפות ידיה נשפה לתוכן והרימה את התיקים בהליכה נמרצת. יש משהו מאד בטוח בנמרצות הזאת.אני נתמיד נמשכת לאנשים בטוחים. לא יכולתי שלא לקום מבית הקפה ממנו השקפתי אל החוץ ולמהר בעקבותיה. עכשיו גם אני נמרצת הולכת לאותו כיוון. גם לי יש בטחון כולם רואים שאני ממהרת רצה להגשים חלום. כשכמעט הייתי כמו כולם, היא הורידה את התיקים והתיישבה בפינת הרחובות אובדת עצות לא יודעת לאן לפנות. גם אני עוצרת לקשור מחדש את שרוך הנעל ומה עכשיו? אני מתחילה להזיע מבפנים, מה עובר עלייך אישה? אל תגידי לי שגם את סתם רצה במדרכות. כל כך הרבה פעמים רצתי אחרי אנשים והם נעלמו לי בצמתים. תגידי לי שאת רק בודקת את המפה. יש כאלה שמשתמשים במפות. זה בסדר שאת לא מאלה שיודעים את המסלולים כבר מראש בלי שום צורך לבדוק. אני לא מתמצאת במפות אז אולי שוב אפרום את שרוך הנעליים ואקשור מחדש. פעם הלכתי אחרי איש לבוש בחליפה שחורה שהקרין כסף כוח ומעמד. הוא החזיק תיק מזוודה שחור הרכיב משקפי שמש, שתאמו לצבע העניבה הכהה. ידעתי שהוא רץ אמיתי כי ראיתי אותו גם באחת ממהדורות החדשות. עקבתי אחריו לראות מה הכוון אולי גם אני אדע לזהות מטרות. ראיתי אותו מתערבב בין דמויות הן היו לבושות אחרת כמעט חשופות ובין גברים ששחקו בצרור מפתחות, ומיששו בכיסים ארנקים נפוחים. מה כל הסיפור זה כניסה לבית זונות? מאז אני עוקבת רק אחרי נשים. כן גיליתי שיש המון נשים שרצות אפילו שהן נחשבות לחלשות ואולי בגלל שהן רוצות להראות שהן לא רק יפות ואופות. גם אותן איבדתי הרבה פעמים במעליות או מאחורי ערמות של דפים, כלים, סדינים, ילדים, תארים, בוסים, בעלים. כשלא יכולתי לראות אותן יותר הייתי חוזרת לבית הקפה הקטן בפינת הרחוב מתנשפת מהריצה האחרונה וממתינה לריצה הבאה. הפעם הייתה לי הרגשה שאני לקראת גילוי אמיתי, האוחזת בתיקים לא תאכזב אותי כמו אלו שרצו סתם על עקבים. שרוכי הנעליים שלי כבר לגמרי פרומים ואני מחכה. פתאום אני שומעת אותה אומרת 'אני לא זזה'. הסתכלתי לראות אל מי היא דיברה. ושוב דיברה אלי 'אני לא זזה.' 'בבקשה את מוכרחה לזוז. נראה לי שאת הרצה הכי נכונה שפגשתי עד היום ואני גם מוכרחה לרוץ. כבר מספיק שנים שאני מחוץ למרוץ'. 'אני לא זזה' 'איך זה יכול להיות? קודם ראיתי אותך ממהרת. עזבתי את כוס הקפה שלי לרוץ אתך, שתיקחי אותי להיות כמו כולם. אני רק רוצה להיות עם הרצים במבוכים'. 'אני לא זזה' 'אני לא מאמינה לך. עובדה שיש לך תיקים, ולכל האנשים שרצים יש תיקים ושלך ממש מלאים ונפוחים'. 'קחי אותם'. אני מהססת, היא מזהה את ההיסוס ואומרת 'קחי ותפתחי אותם'. 'פה ברחוב?' 'אין מקום מתאים יותר' אני פותחת את התיק הגדול יותר ואחריו את התיק השני, ומוציאה מדליות. חלקן עגולות, חלקן גביעים, חלקן מוזהבות, חלקן כסופות, מוציאה עוד ועוד ומסדרת בשורות כשאני מתפעלת ומנסה לזהות את כל הניצחונות, ובאיזה קרבות. 'קחי אותן הן שלך' היא אומרת ומתרחקת 'אני פרשתי מהמרוץ'. 'רוצה לבוא לים' אני שואלת? ורצה אחריה, ידעתי שפגשתי סוף סוף את מי שהבינה את מה שניסיתי ללמוד.
היא הוציאה בעצבנות את התיקים מהמונית וטרקה את הדלת. שפשפה את כפות ידיה נשפה לתוכן והרימה את התיקים בהליכה נמרצת. יש משהו מאד בטוח בנמרצות הזאת.אני נתמיד נמשכת לאנשים בטוחים. לא יכולתי שלא לקום מבית הקפה ממנו השקפתי אל החוץ ולמהר בעקבותיה. עכשיו גם אני נמרצת הולכת לאותו כיוון. גם לי יש בטחון כולם רואים שאני ממהרת רצה להגשים חלום. כשכמעט הייתי כמו כולם, היא הורידה את התיקים והתיישבה בפינת הרחובות אובדת עצות לא יודעת לאן לפנות. גם אני עוצרת לקשור מחדש את שרוך הנעל ומה עכשיו? אני מתחילה להזיע מבפנים, מה עובר עלייך אישה? אל תגידי לי שגם את סתם רצה במדרכות. כל כך הרבה פעמים רצתי אחרי אנשים והם נעלמו לי בצמתים. תגידי לי שאת רק בודקת את המפה. יש כאלה שמשתמשים במפות. זה בסדר שאת לא מאלה שיודעים את המסלולים כבר מראש בלי שום צורך לבדוק. אני לא מתמצאת במפות אז אולי שוב אפרום את שרוך הנעליים ואקשור מחדש. פעם הלכתי אחרי איש לבוש בחליפה שחורה שהקרין כסף כוח ומעמד. הוא החזיק תיק מזוודה שחור הרכיב משקפי שמש, שתאמו לצבע העניבה הכהה. ידעתי שהוא רץ אמיתי כי ראיתי אותו גם באחת ממהדורות החדשות. עקבתי אחריו לראות מה הכוון אולי גם אני אדע לזהות מטרות. ראיתי אותו מתערבב בין דמויות הן היו לבושות אחרת כמעט חשופות ובין גברים ששחקו בצרור מפתחות, ומיששו בכיסים ארנקים נפוחים. מה כל הסיפור זה כניסה לבית זונות? מאז אני עוקבת רק אחרי נשים. כן גיליתי שיש המון נשים שרצות אפילו שהן נחשבות לחלשות ואולי בגלל שהן רוצות להראות שהן לא רק יפות ואופות. גם אותן איבדתי הרבה פעמים במעליות או מאחורי ערמות של דפים, כלים, סדינים, ילדים, תארים, בוסים, בעלים. כשלא יכולתי לראות אותן יותר הייתי חוזרת לבית הקפה הקטן בפינת הרחוב מתנשפת מהריצה האחרונה וממתינה לריצה הבאה. הפעם הייתה לי הרגשה שאני לקראת גילוי אמיתי, האוחזת בתיקים לא תאכזב אותי כמו אלו שרצו סתם על עקבים. שרוכי הנעליים שלי כבר לגמרי פרומים ואני מחכה. פתאום אני שומעת אותה אומרת 'אני לא זזה'. הסתכלתי לראות אל מי היא דיברה. ושוב דיברה אלי 'אני לא זזה.' 'בבקשה את מוכרחה לזוז. נראה לי שאת הרצה הכי נכונה שפגשתי עד היום ואני גם מוכרחה לרוץ. כבר מספיק שנים שאני מחוץ למרוץ'. 'אני לא זזה' 'איך זה יכול להיות? קודם ראיתי אותך ממהרת. עזבתי את כוס הקפה שלי לרוץ אתך, שתיקחי אותי להיות כמו כולם. אני רק רוצה להיות עם הרצים במבוכים'. 'אני לא זזה' 'אני לא מאמינה לך. עובדה שיש לך תיקים, ולכל האנשים שרצים יש תיקים ושלך ממש מלאים ונפוחים'. 'קחי אותם'. אני מהססת, היא מזהה את ההיסוס ואומרת 'קחי ותפתחי אותם'. 'פה ברחוב?' 'אין מקום מתאים יותר' אני פותחת את התיק הגדול יותר ואחריו את התיק השני, ומוציאה מדליות. חלקן עגולות, חלקן גביעים, חלקן מוזהבות, חלקן כסופות, מוציאה עוד ועוד ומסדרת בשורות כשאני מתפעלת ומנסה לזהות את כל הניצחונות, ובאיזה קרבות. 'קחי אותן הן שלך' היא אומרת ומתרחקת 'אני פרשתי מהמרוץ'. 'רוצה לבוא לים' אני שואלת? ורצה אחריה, ידעתי שפגשתי סוף סוף את מי שהבינה את מה שניסיתי ללמוד.