הבנאליות של כל זה
אחרי שלושה ימים בגן עירייה (כל "יום" בן כשעתיים) יש לי הרבה סימני שאלה לגבי המסגרת. כרקע אני רק אוסיף שאביתר מהרגע הראשון לא רצה ללכת לגן. יתכן מאוד שאם היה הולך בשימחה אז הייה קל יותר. אבל הוא לא רוצה ללכת ולי די קשה לאלץ אותו-
הגן נראה לי דל מאוד מבחינת החזות החיצונית (לעומת הגן הפרטי המושקע שבו הוא היה). חסרים צעוצועים, פינות המשחק לא מענינות (לדוגמא: פינת "מרפאה" עם ארונית בלבד, כשאין בארונית כלום), והחצר בעלת שלושה מתקנים מיושנים וסתמיים.
הגננת- סתמית. לא לפה ולא לשם (מהתרשמות עד כה).
הדקורציה- על לוח הלבד מתנוססת השורה התמוהה (לי) "ליאור בכה כשאמא הלכה" . פעם שעברה שראיתי את הסיסמא הזו הייתה במעון הציבורי שאף אותו לא אהבנו. אולי אתן תסבירו לי- המשפט הזה- זו נבואה? הבטחה? עידוד? אני מבינה שיש בזה נסיון "לטפל" בכניסה למסגרת החדשה. אבל אותי זה מדכא (כמובן שאני יכולה להסיר דאגה מעל ליבי, כי בשבוע הבא זה כבר יתחלף באיזו סיסמא שטאנצית לכבוד ראש השנה).
כשהגענו בתשע + ננזפנו קשות. עד כדי כך שביום למחורת- כשראינו ששוב לא הצלחנו להעיר אותו בזמן -פשוט החלטנו לא להגיע (אני פוחדת מגננות שנוזפות). (לשבחה של הגננת יש לציין שהתקשרה אלינו כדי לברר את ההעדרות).
בזמן הציור נשמעה הדרישה- "לא לצאת מהקווים!" אני חשבתי שהעניין הזה כבר פס מהעולם. יש מטרה מאחוריו? (הקונפורמיסט הקטן שלנו דווקא הצטיין במטלה הזו, וזכה לשבחים. הוא זכה לשבחים גם כשישב במפגש עם ידיים שלובות). מישהי מבינה את הקו שאני מובילה אליו? לא התעללות, לא סיכונים בטיחותיים, לא גננת על תרופות הרגעה (אני מקווה...) אלא סתם- בנאליות, בינוניות, ציפיה שכל הילדים יהיו אותו דבר. בגן הקודם- על כל מגרעותיו- והיו כאלה- הילד שלי, ואני יחד איתו- הרגיש מיוחד. כאן אני מרגישה שהוא בורג שאמור להשתלב. ככל שילמד יותר מהר לצייר בתוך הקווים או להענות לכל גחמה אחרת של הגננת- כך יהיה לו יותר קל. זה מדכא אותי ואת בת זוגי. הילד לא מראה שום עניין בגן ואנחנו לא יכולות להאשים אותו. בת זוגי אומרת: בשביל זה אנחנו מביאים ילדים לעולם? בשביל "לתקוע" אותם אחר כך במסגרות בינוניות? אני יודעת שעם הזמן הוא יתרגל. יכול להיות שגם אנחנו נתרגל, או לפחות נלמד להבליג על מרבית הדברים. יכולתי להתרגל גם להיות קופאית בסופר. אבל אני בוחרת (מנסה לפחות) לעסוק בתחום שבו אני ממצה טוב יותר את כישורי. למה לילד שלי- ולילדים בכלל- זה לא מגיע? מבחינה מעשית- נמשיך לנסות "לשלב" אותו. פשוט כי אין ברירה אחרת באופק כרגע. נגיע כל יום בזמן וננסה לשדר לו אמון בסיסי שלנו בגן (אני לא עומדת לשקר לו, אבל כן להדגיש את ההבטים החיוביים- למשל, הילדים האחרים שנראים לי נחמדים). אבל להגיד שאני ישנה עם זה טוב בלילה? ממש לא.
אחרי שלושה ימים בגן עירייה (כל "יום" בן כשעתיים) יש לי הרבה סימני שאלה לגבי המסגרת. כרקע אני רק אוסיף שאביתר מהרגע הראשון לא רצה ללכת לגן. יתכן מאוד שאם היה הולך בשימחה אז הייה קל יותר. אבל הוא לא רוצה ללכת ולי די קשה לאלץ אותו-
