הבן שלי לא ממושמע!!!

[orittati]

הבן שלי לא ממושמע!!!

בני בן השנה ושמונה חודשים לא מקשיב לא לאימו ולא לאביו הוא מוציא אותי מגדרי מה עלי לעשות???

 

[נעה גל]

ואמא ואבא מקשיבים לילד? ../images/Emo8.gif

בנתיים עד שכולם יענו אני ממליצה לך לקרוא במדור שאלות נפוצות מספר דיונים שכבר התקיימו בנושא (תגלי מהר מאוד שאת לא בד).

 

[מאיו]

אל ייאוש, יש מה לעשות!!

גם לנו הייתה תקופה כזו. מה שכדאי לעשות זה בכל פעם לקחת 'פרוייקט' אחר. כלומר, להחליט מה הכי הכי חשוב לכם- שישב בזמן ארוחה, יאסוף צעצועים בערב, לא יזרוק חפצים על ההורים.... לאחר מכן החלטנו מה יהיה ה'עונש'- ללכת לחדר שלו. לא כי הוא בעונש אלא כי התנהגותו אינה נעימה לנו ולא מקובלת. בכל פעם שנניח, היה זורק חפץ עלי, הייתי לוקחת אותו לחדר עד שיחליט להתנהג בצורה נעימה. כשהיה יוצא מן החדר הייתי שואלת: עכשיו יהיה לנו נעים ביחד? אם התשובה הייתה חיובית, הייתי מביעה שמחה על כך שיהיה לנו נעים ביחד, מחבקת ומוצאת משחק לשנינו או ממשיכים את הפעילות מקודם. אם התשובה הייתה שלילית- היה עליו לחזור לחדר שלו עד שיחליט לצאת. אם בכל פעם לוקחים דבר אחד ומתעקשים, זה פועל. מה שכן, לפעמים כאשר היה מתנהג בלי גבולות כלל הייתי בודקת את עצמי, אולי חסר לו זמן אמא- לא זמן שהוא בבית איתי, אלא זמן שאני עושה איתו דברים. בהצלחה

 

[נעה גל]

שאלה רצינית -

גם כשבעלך מתנהג בצורה לא נעימה את שולחת אותו לחדר? [אני מניחה שבעלך לא זורק חפצים

, אבל חיי הזוגיות משופעים בהזדמנויות לחיכוכים מסוגים אחרים]

 

[מאיו]

לא

אבל מצד שני בעלי מתנהג בצורה שמקובלת בחברה. כיום, אחר כמה פעמים של שליחה לחדר, אני קמה בעצמי ומתרחקת ממקום המפגע, תוך כדי הסבר שזה פשוט לא נעים לי להיות מותקפת. (ולא, זה לא בא במקום מלחמת כריות או זריקת בובות פרווה, זה בא ממקום של כעס ובכוונה לפגוע). פשוט היה לךי חשוב ליצור חייץ פיזי ביני לבינו. בעוד שבתחילה הוא לא היה מבין מדוע אני מתרחקת ועל היכרותי איתו- היה עדיף שיירגע עם עצמו אחרת הסצינה הייתה נמשכת שעות רבות (מניסיון), הרי שהיום כבר אין צורך בחיץ הפיזי ואנו פותרים את העניין בשיחה. כעת אני מדברת על ילד בגיל ארבע לעומת ילד בן שנה-שנתיים.

 

[נעה גל]

גם הבן שלך התנהג באופן שמקובל

בחברה. בחברה של בני שנתיים (אני חוזרת לגיל הזה, כי בו עוסקת ההודעה הראשית ונדמה לי שגם את התייחסת לגיל הזה) מקובל לשכב על הרצפה כשלא מרוצים ולנסות ולבדוק את היכולת והעצמאות. זו הנורמה של בני שנתיים. קורה כאן דבר כזה - התנגשות "נורמות". הילד עושה את מה שהוא צריך לעשות וההורים עושים את מה שהם צריכים לעשות (ובין השאר הם צריכים "להכניס" את הילד לחברה שבה הם חיים) והדברים שהם עושים מתנגשים זה עם זה. עכשיו נשאלת השאלה - איך מגשרים בין הנורמות שונות (כשבסופו של דבר די ברור שהילד צריך לקבל את הנורמות שלנו)? אין תשובה אחת נכונה ואין דרך אחת מוצלחת. אבל, ככלל אני חושבת שכדאי להמנע מענישה (בכל גיל ובמיוחד בגילאים האלה). הילד לא עושה שום דבר רע. הוא בודק את היכולות שלו. זה מה שהוא אמור לעשות בגיל הזה. אנחנו כהורים צריכים לכוון אותו, ולהדריך אותו איך לנהוג ולא "להרביץ בו בתורה" או "לאלף" אותו (אני יודעת שזה דימוי מאוד קיצוני, אבל זה מה שעלה לי לראש). ויש דרכים אחרות לעשות זאת. רק צריך לתרגל ולהתרגל אליהן. תאמיני לי ששכרן בצידן. את נוהגת בכבוד כלפי ילד בן שנתיים-שלוש-ארבע..-עשר, את מפתחת דרכי תקשורת בריאה איתו - יש סיכוי טוב יותר שכאשר יהיו לך בעיות אמיתיות איתו (לדוגמאות כנסי לפורום הורים למתבגרים

) יהיה לך בסיס טוב יותר לדיון. אם לא תפתחי עכשיו את ערוץ התקשורת עם הילד לא תהיה לך שום דרך להגיע אליו כשהוא יהיה מתבגר (ומתבגרים אי אפשר "לשלוח לחדר"). ולא - דינמיקות לא משתנות עם השנים. הן מתעצבות בגיל הרך וממש קשה לשנות אותן בהמשך. גם כי מתרגלים וגם כי הדבר דורש הרבה מאמץ, נכונות ומודעות עצמית.

 

[לאה_מ]

רעיון (שמתייחס לדוגמאות שלך) -

לדעתי אפשר לפתור את כולן ללא ענישה בכלל (אני בכלל חושבת שענישה היא כלי מאד לא אפקטיבי, אלא אם כן האפקט שמתכוונים להשיג הוא אוורור הרגשות של ההורים - לזה זה באמת אפקטיבי

). אני אתייחס לדוגמאות שלך רק משום שהבאת אותן - ניתן למצוא פתרון לכל מצב: ישיבה בזמן הארוחה - לדעתי אי אפשר לצפות מפעוט שישב בסבלנות במשך כל הארוחה. אני חושבת שבעניין הזה ההורים צריכים ללמוד להתאים את הציפיות שלהם ליכולות הריאליות של הילד. מה שכן אפשר לעשות כדי להאריך את משך הזמן המשותף ליד השולחן - לא להושיב אותו לפני שממש מתחילים לאכול, לא להגיש לו את האוכל קודם, לשוחח איתו בזמן הארוחה כפי שמשוחחים עם כל בן משפחה אחר שיושב סביב השולחן, לדאוג לצעצוע או עיסוק מעניין אחר על השולחן או בקרבתו. איסוף הצעצועים - לאסוף יחד איתו מדי ערב. הבן הצעיר שלי אוסף צעצועים בכלל בלי שאני מבקשת משום שהוא פשוט רגיל שזה מה שעושים. לא לזרוק חפצים על ההורים - להראות לו מה אפשר לזרוק ולאן אפשר לזרוק את זה. כדאי אפילו להשתתף איתו במשחק הזריקות הזה. זה ימצה את עצמו בשלב כלשהו (ודי מהר, אם זה לא יהיה בגדר איסור). ושוב, לדעתי בכל נושא כזה אפשר למצוא פתרון שאינו מחייב ענישה, ושלדעתי - לפחות לטווח הארוך - הוא יותר אפקטיבי, וגם יותר נעים לכל המעורבים.

 

[נדיה של הארבעה]

../images/Emo45.gif

 

[נעה גל]

בהחלט

 

[אמאטלי]

join the club

הם בסה"כ רוצים ללמוד להיות עצמאים. צריך קצת סבלנות.

 

[נדיה של הארבעה]

אוי ווי ../images/Emo6.gif

מה יהיה אתו כשהוא יהיה בן 15. וברצינות, אני חושבת שזו דרישה קצת מוגזמת שהוא יקשיב לכם בכל. זה די לא מעשי. בחרו את הדברים החשובים לכם, ותעמדו על זה (לא מכניסים יד לשקע, לא יושבים ברכב לא קשורים), אפילו בני בן שנה מכיר היטב את ה"לאוים" המועטים שלנו. כן, גם אם צריך להרחיק אותו פיזית מהאזור או לנקוט פעולה אחרת. תנו הסבר קצר מאוד למה אסור. לגבי היתר, תנו לו לבחור לעשות כרצונו וחסכו מלחמות. או שתמנעו מהם מראש (לתת מעט אוכל בכל פעם, ורק כשגומרים להוסיף, כדי שלא יפזר את כולו על הרצפה, וכדומה)