הבכי כפורקן
רציתי לכתוב כמה דברים על תהליך ההחלמה הרגשית, ואיך שההורים תופסים אותו. בחברה שלנו יש הרבה בלבול בקשר לפורקן רגשי, כמו: בכי, רעידות, צחוק. הבלבול העיקרי הוא מסביב לבכי. בכי הוא לא רק צורת התקשורת של תינוקות וילדים (כלומר, משמש כדי להביע תחושות כמו רעב) אלא למעשה גם פורקן רגשי. כשהתינוקות לומדים לדבר כבר אין להם צורך בבכי על מנת לתקשר, אבל הם כן צריכים אותו על מנת לפרוק מצוקות. כשילדים נפגעים הדבר הראשון שהם עושים זה לחפש מבוגר קרוב אליהם שפנוי לשים אליהם לב ולבכות. אם יש להם הזדמנות לעשות את זה הם יבכו במשך הרבה זמן ואחר כך יחזרו להיות שמחים כפי שהיו לפני שנפגעו. יכול להיות שגם לכם יצא לחוות את ההקלה אחרי בכי ממושך. מה שקורה לעיתים קרובות זה שאנחנו מבלבלים בין הפורקן (הבכי) למצוקה, וחושבים שאם נצליח לגרום לילדים להפסיק לבכות הם יפסיקו להרגיש רע, כשבעצם ההיפך הוא הנכון- לילדים לא יתאפשר להחלים מהמצוקה עד שיפרקו אותה באמצעות בכי. הבלבול נוצר על ידי ההתנייה בחברה שלנו- אמרו לנו (ובעיקר לגברים שבינינו) דברים כמו "ילדים גדולים לא בוכים" ו"לא בוכים על חלב שנשפך" ולכן יש לנו דחף לעצור את הפורקן גם אצל הילדים שלנו. מה שרציתי לבקש ממכם זה להרשות ולעודד את הילדים שלכם לפרוק את המצוקות שלהם- פשוט תנו להם לבכות תוך כדי שאתם נותנים להם תשומת לב. בכתבה הזאת מדברים על הבכי כמנגנון לסילוק רעלים מהגוף (כלומר, פורקן רגשי), ובספרים של ד"ר אלטה סולטר "התינוק יודע" ו"גם הילד יודע" יש סקירה מקיפה של הנושא, הוכחות מדעיות לתועלת שבבכי ודוגמאות אישיות של ילדיה וילדים אחרים. אתם ממש מוזמנים לשאול שאלות בנושא
רציתי לכתוב כמה דברים על תהליך ההחלמה הרגשית, ואיך שההורים תופסים אותו. בחברה שלנו יש הרבה בלבול בקשר לפורקן רגשי, כמו: בכי, רעידות, צחוק. הבלבול העיקרי הוא מסביב לבכי. בכי הוא לא רק צורת התקשורת של תינוקות וילדים (כלומר, משמש כדי להביע תחושות כמו רעב) אלא למעשה גם פורקן רגשי. כשהתינוקות לומדים לדבר כבר אין להם צורך בבכי על מנת לתקשר, אבל הם כן צריכים אותו על מנת לפרוק מצוקות. כשילדים נפגעים הדבר הראשון שהם עושים זה לחפש מבוגר קרוב אליהם שפנוי לשים אליהם לב ולבכות. אם יש להם הזדמנות לעשות את זה הם יבכו במשך הרבה זמן ואחר כך יחזרו להיות שמחים כפי שהיו לפני שנפגעו. יכול להיות שגם לכם יצא לחוות את ההקלה אחרי בכי ממושך. מה שקורה לעיתים קרובות זה שאנחנו מבלבלים בין הפורקן (הבכי) למצוקה, וחושבים שאם נצליח לגרום לילדים להפסיק לבכות הם יפסיקו להרגיש רע, כשבעצם ההיפך הוא הנכון- לילדים לא יתאפשר להחלים מהמצוקה עד שיפרקו אותה באמצעות בכי. הבלבול נוצר על ידי ההתנייה בחברה שלנו- אמרו לנו (ובעיקר לגברים שבינינו) דברים כמו "ילדים גדולים לא בוכים" ו"לא בוכים על חלב שנשפך" ולכן יש לנו דחף לעצור את הפורקן גם אצל הילדים שלנו. מה שרציתי לבקש ממכם זה להרשות ולעודד את הילדים שלכם לפרוק את המצוקות שלהם- פשוט תנו להם לבכות תוך כדי שאתם נותנים להם תשומת לב. בכתבה הזאת מדברים על הבכי כמנגנון לסילוק רעלים מהגוף (כלומר, פורקן רגשי), ובספרים של ד"ר אלטה סולטר "התינוק יודע" ו"גם הילד יודע" יש סקירה מקיפה של הנושא, הוכחות מדעיות לתועלת שבבכי ודוגמאות אישיות של ילדיה וילדים אחרים. אתם ממש מוזמנים לשאול שאלות בנושא
