זו תכנית עם המון פוטנציאל
לי לא משנה כמה דמעות יזיל קלסי גרמר, או כמה דיוויד לטרמן ישבח את אומץ ליבו של ג´וליאני, או כמה אראה את ארשת פניו החמורות של וולף בליצר בשתיים בלילה וגם לא כמה פעמים אשמע על "מעטפת אנתרקס" חדשה. אני סבור שארה"ב אינה במלחמה או באיום קיומי. וככזו, היא מחויבת להנפיק "משטר ביקורת קיטש". ישנו קו אדום שאחריו ויכוח לוהט בין סאם סיבורן ופעילה רפובליקנית, או נאום רגשני של הנשיא בארטלט הנוגע למאית אחוז של מס הבריאות של חקלאים בקליפורניה הם פשוט קיטש. הדיוניים שבתכנית נכשלים בנסיונם להיות פילוסופיים, מהותיים וקיומיים ופשוט נשמעים יומרניים נפוחים ומעל לכל - משעממים. ובכל זאת, יש מקום, אחרי שסיינפלד פרש ולקח את הקומדיה האמריקנית איתו, לדרמה. אבל זו חייבת לעמוד בקריטריונים הנוקשים שהציבה "ביקורת הקיטש" של שנות ה-90 המאוחרות. אם יוצריה וכותביה של הבית הלבן לא יתעשתו בקרוב, אאלץ להגדיר אותה באופן סופי כסנסציונליזם זול להמונים.
