הבטחתי... ולכן אקיים...
אז הנה סיפור השבירה שלי לא יודעת עדיין מה בדיוק היה לי שם, אבל קרה מה שקרה, ומה שבטוח הוא שזה היה מיותר לגמרי. וכך זה היה: אז כבר אמרתי לא פעם שבמחזור ממש בא לי לעשן, ופעמים כאילה עברו בשלום, ובשלישי... מה היה? מה ניהיה ? אין לי מושג. הרגשתי שבא לי לעשן, ידעתי שאני לא אמות אם לא אעשן ואפילו לא אשתגע. באותה הקלות של "לקחת", היתה הקלות של "לא לקחת", והנה בחרתי לקחת. הייתי בטוחה שבסיגריה שאחריה אעמוד שוב מול אותה הקלות שבהחלטה, ואכן כך היה. ואמרתי לעצמי: "איזה יופי, אני בכלל לא נתפסת לזה. סוף סוף אני מעשנת כי בא לי, ולא בגלל שאני מכורה"... מצחיק... אה? כמובן שעשיתי את זה לבד בסתר כי כשרק אני יודעת ששברתי, אז קל יותר להדחיק ולהכחיש אחרכך. אני לא רוצה להגיד כמה עשנתי בשבוע הזה, אבל בשלב מסויים כבר הכנסתי שותפים לסוד. הקטע המצחיק הוא שהייתי יושבת עם בנאדם, ואני עדיין בתודעה "לא מעשנת", מצאתי את עצמי מעשנת ואומרת... "כשעישנתי הייתי..." חחחחחחחחח וכך מנסה לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עכשיו זה לא "מעשנת"... ושביום שלמחרת לא אעשן כאילו כלום. אז הקלות הזו, היא תחושה מטעה. עברו להם כמה ימים טובים שבהם נישנשתי סיגריות וכשהבנתי ששוב אני מעבדת שליטה והן מתחילות להביס אותי, התחלתי לעבוד על עצמי מחדש. כן כן, כאילו מהתחלה, רק חכמה יותר. הפעם הזו אני יודעת שהקלות מטעה. אני שוב מזכירה משהו שאמרתי, אם הייתי מעשנת 2-3 סיגריות ביום לא הייתי מפסיקה לעשן. אולי זה אפשרי, אין לי מושג. מה שבטוח הוא שזה קשה. קל יותר להיות חד משמעי ולעשות דברים בגדול: לא לעשן בגדול, או לעשן בגדול. כך לא צריך לעסוק כל הזמן במחשבה על מידה וגבול הטעם הטוב. לא צריך לחשוב מתי כן, ומתי לא. לא יודעת. בכל אופן, זה הסיפור וכך היה. עדיין לא יודעת מה בדיוק היה שם, תחושת הקלות מטעה.
אז הנה סיפור השבירה שלי לא יודעת עדיין מה בדיוק היה לי שם, אבל קרה מה שקרה, ומה שבטוח הוא שזה היה מיותר לגמרי. וכך זה היה: אז כבר אמרתי לא פעם שבמחזור ממש בא לי לעשן, ופעמים כאילה עברו בשלום, ובשלישי... מה היה? מה ניהיה ? אין לי מושג. הרגשתי שבא לי לעשן, ידעתי שאני לא אמות אם לא אעשן ואפילו לא אשתגע. באותה הקלות של "לקחת", היתה הקלות של "לא לקחת", והנה בחרתי לקחת. הייתי בטוחה שבסיגריה שאחריה אעמוד שוב מול אותה הקלות שבהחלטה, ואכן כך היה. ואמרתי לעצמי: "איזה יופי, אני בכלל לא נתפסת לזה. סוף סוף אני מעשנת כי בא לי, ולא בגלל שאני מכורה"... מצחיק... אה? כמובן שעשיתי את זה לבד בסתר כי כשרק אני יודעת ששברתי, אז קל יותר להדחיק ולהכחיש אחרכך. אני לא רוצה להגיד כמה עשנתי בשבוע הזה, אבל בשלב מסויים כבר הכנסתי שותפים לסוד. הקטע המצחיק הוא שהייתי יושבת עם בנאדם, ואני עדיין בתודעה "לא מעשנת", מצאתי את עצמי מעשנת ואומרת... "כשעישנתי הייתי..." חחחחחחחחח וכך מנסה לשכנע את עצמי שמה שאני עושה עכשיו זה לא "מעשנת"... ושביום שלמחרת לא אעשן כאילו כלום. אז הקלות הזו, היא תחושה מטעה. עברו להם כמה ימים טובים שבהם נישנשתי סיגריות וכשהבנתי ששוב אני מעבדת שליטה והן מתחילות להביס אותי, התחלתי לעבוד על עצמי מחדש. כן כן, כאילו מהתחלה, רק חכמה יותר. הפעם הזו אני יודעת שהקלות מטעה. אני שוב מזכירה משהו שאמרתי, אם הייתי מעשנת 2-3 סיגריות ביום לא הייתי מפסיקה לעשן. אולי זה אפשרי, אין לי מושג. מה שבטוח הוא שזה קשה. קל יותר להיות חד משמעי ולעשות דברים בגדול: לא לעשן בגדול, או לעשן בגדול. כך לא צריך לעסוק כל הזמן במחשבה על מידה וגבול הטעם הטוב. לא צריך לחשוב מתי כן, ומתי לא. לא יודעת. בכל אופן, זה הסיפור וכך היה. עדיין לא יודעת מה בדיוק היה שם, תחושת הקלות מטעה.
