הבו עצה הלום
- פותח הנושא יציקה
- פורסם בתאריך
קלייזמר משיגנע
New member
כמה שאני מבין אותך!
תאמין לי אני כבר עשר שנים מנגן. יש לי כבר הרכב. להופעות שלי תמיד באו. אבל איך שאני מתחיל לנגן בבית: באנג באנג. אל תפסיק לנגן, זה עושה לך טוב בלב אז אין סיבה שתפסיק. היום כבר לא אומרים לי כלום, אוהבים את זה. ניגון יהודי אחד טוב, יקנה את כולם. אך ברצינות, דבר עם בני הבית,תסביר להם, וסכם איתם על שעה ביום. כמובן כאשר הם לא יהיו בבית נצל הזדמנות זאת ותקפיץ את כל השכונה. אך הכי חשוב לעולם לא להפסיק שום ניגון!
תאמין לי אני כבר עשר שנים מנגן. יש לי כבר הרכב. להופעות שלי תמיד באו. אבל איך שאני מתחיל לנגן בבית: באנג באנג. אל תפסיק לנגן, זה עושה לך טוב בלב אז אין סיבה שתפסיק. היום כבר לא אומרים לי כלום, אוהבים את זה. ניגון יהודי אחד טוב, יקנה את כולם. אך ברצינות, דבר עם בני הבית,תסביר להם, וסכם איתם על שעה ביום. כמובן כאשר הם לא יהיו בבית נצל הזדמנות זאת ותקפיץ את כל השכונה. אך הכי חשוב לעולם לא להפסיק שום ניגון!
אם ההיתי יכול להוריד ניגון ולקנות
את כולם אם זה המצב היה טוב, הבעיה היא שאני כבר לומד בערך 10 חודשים ואני עדיין לא יכול להוריד ניגון נורמלי שלא לדבר על כליזמרי בלי תווים! מה שמעצבן זה שאתמול ראיתי מישהו מנגן יפה והוא אומר לי שהוא לא למד כי מורה סתם מוציא את החשק הוא אומנם לא מנגן על תווים אבל איזה יופי. ואני חושב שאולי אני סתם הדיוט שאני מבזבז כסף על זה ועדיף לנסות ללמוד לבד
את כולם אם זה המצב היה טוב, הבעיה היא שאני כבר לומד בערך 10 חודשים ואני עדיין לא יכול להוריד ניגון נורמלי שלא לדבר על כליזמרי בלי תווים! מה שמעצבן זה שאתמול ראיתי מישהו מנגן יפה והוא אומר לי שהוא לא למד כי מורה סתם מוציא את החשק הוא אומנם לא מנגן על תווים אבל איזה יופי. ואני חושב שאולי אני סתם הדיוט שאני מבזבז כסף על זה ועדיף לנסות ללמוד לבד
כרוכית תפוחים
New member
דעתי בנושא,
אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות: האם המורה שלי מוציא לי את החשק? אני מרגיש שאני באמת מתקדם או שאני סתם מעביר את הזמן? ובכלל, אני נהנה מהשיעורים? לדעתי, יש ערך מאוד גדול ללמוד עם מורה, אפשר להתקדם המון. לא רק בנגינה עצמה, אלא גם בתאוריה של המוזיקה, טכניקות וכדו'..צריך שתיהיה לך משמעת עצמית חזקה, אהבה לנגינה והכי חשוב: סבלנות, בככדי ללמוד לבד...כי בד"כ (לפחות מנסיון אישי שלי) מתייאשים והכלי מעלה אבק בפינת החדר. מורה יכול לדרבן אותך, לתת לך אתגרים חדשים ו"הרגלי נגינה" נכונים. ובקשר לבחור ההוא, יכול להיות שלו מתאים ללמוד לבד (למרות שעדיין לפי דעתי, ההתחלה לפחות צריכה להיות עם מורה), אתה צריך לשאול אם גם לך זה מתאים. האם יש לך רקע במוזיקה? כלומר, למדת לפני כן על כלי אחר? -בהצלחה!-
אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות: האם המורה שלי מוציא לי את החשק? אני מרגיש שאני באמת מתקדם או שאני סתם מעביר את הזמן? ובכלל, אני נהנה מהשיעורים? לדעתי, יש ערך מאוד גדול ללמוד עם מורה, אפשר להתקדם המון. לא רק בנגינה עצמה, אלא גם בתאוריה של המוזיקה, טכניקות וכדו'..צריך שתיהיה לך משמעת עצמית חזקה, אהבה לנגינה והכי חשוב: סבלנות, בככדי ללמוד לבד...כי בד"כ (לפחות מנסיון אישי שלי) מתייאשים והכלי מעלה אבק בפינת החדר. מורה יכול לדרבן אותך, לתת לך אתגרים חדשים ו"הרגלי נגינה" נכונים. ובקשר לבחור ההוא, יכול להיות שלו מתאים ללמוד לבד (למרות שעדיין לפי דעתי, ההתחלה לפחות צריכה להיות עם מורה), אתה צריך לשאול אם גם לך זה מתאים. האם יש לך רקע במוזיקה? כלומר, למדת לפני כן על כלי אחר? -בהצלחה!-
אולי,מניסיון אני אנסה לכתוב
את מה שהיה אצלי.חוסר האונים שלך והבילבול,מזכיר לי את עצמי בתחילת הדרך. ראשית.נחלק אולי את הקלרניטנים בראשית דרכם לשתי קבוצות ואולי אפילו יותר. השאלה המתבקשת היא:למה יבחרו נער או נערה ללמוד קלרינט דווקא
נתחיל בציבור החרדי-דתי לאומי. אצלי זה התחיל מבהייה ממושכת בליל ל"ג בעומר במירון או בז' אדר במוסה-אברום סגל ז"ל וב"קלינטערים" (אידיש) נוספים שהצטרפו ל"תזמורת".השילוב של הקלרינטים המצפצפים עם הקהל המשולהב וצורות הריקוד היחודיות,עשה לי את זה.בשילוב כמובן של גנים צפתיים שאי אפשר לברוח מהם.איך אתם אוהבים לכתוב...זה בא מה"נשמה". הבעיה מתחילה כשלוקחים את הקלרינט בפעם הראשונה-השניה והשלישית ולהבדיל מאורגן שמיד מוציא צלילים מדהימים,הקלרינט כל העניין שלו הוא להוציא את ה"נשמה",בעיקר בהתחלה.הנשיפה קשה-הקלרינט מצפצפף ומתסכל,אתה רוצה לנגן תו מסוים,יוצא לך במקום זה ציפצוף מעצבן.זה יכול לקחת חודש-חודשיים ואפילו הרבה יותר. ר' יציקה סך הכול רוצה "להוריד ניגון" כמו שצריך.לנגן איזה וולאחל-ניגון רומני עם כל הקוועצ'ים כמו שצריך..כמו הקלרניטן של שלהבת-מוסה או אנא עראף לו'ידע מי היא הדמות שהוא רוצה לנגן כמוה.הוא לא רוצה "תאוריה",הוא לא רוצה "תווים" הוא גם לא כ"כ יבין מה זה "לעשות טוב בלב" הוא גם לא מעוניין לקנות או לשמח את כולם...הוא סך הכול לכל הרוחות רוצה "להוריד ניגון" כמו שצריך
הוא רוצה כבר לשלוט בכלי ולהגיע למצב שהוא עולה על במה,העוילום פרישער רוקדים כמו שצריך והוא בוהה בהם בשלווה סטואית כמו..כמו שחיליק פרנק מוביל את צאן מרעיתו והוא תוקע לו סיגריה בסוף הערב כשקהל מעריצים מקיף אותו. הוא מנגן כבר 10 חודשים ושולחים אותו ללמוד תאוריה-תווים ועוד כל מיני על זו הדרך והוא רואה בעיני רוחו את הציבור רוקד "שורות" ועניו כלות... העצה היחידה שלי ר' יציקה היא: סבלנות והרבה.כמה שתנגן יותר-תצפצף יותר,כך לאט לאט העסק יתחיל להתבהר.הקלרינט קשה בעיקר במישור הפיזי.קשה עד מתסכל.לי לקח כמה שנים טובות עד שעניין ה"להוריד ניגון" הפך למשהו שהוא בר ביצוע.צריך לדעת את הבסיס.ברגע שתנגן ניגון אחד,השאר גם יבואו. את ר' קלייזמער משיגנע פגשתי בפסטיבל ברעננה.מעבר לכך שהבחור מקסים,הוא בא מכיוון שונה לחלוטין.הוא מייחס לקלרינט סוג של אומנות..הגישה שלו שונה.הקלרינט בא עם סיפור טוב מהעיירה.העגלון רוקד-הסוס צוהל.שותים קצת לחיים
.יש "סדנאות" כלייזמר כמו שעשה ר' גיורא בצפת. ר' גיורא הוא איש של "תרבות".הוא..הוא "החל בטיפוח המוסיקה היהודית בשנות השבעים ותרם לרנסאנס של מוסיקת הכלייזמרים שהיתה מאז חלק אינטגרלי ממורשת המוסיקה העולמית".כדי להגיע למצב של להיות " חלק אינטגרלי ממורשת המוסיקה העולמית" צריך רבותי לכבד ת'מעמד! זה לא בא בלי תווים-תאוריה וכל מה שמוזיקאי שמכבד את עצמו ילמד מאלף עד תו. גם ההבעה והלבוש של ר' גיורא בתצלום המצורף משדרים איזה משהו מיסטי-רוחני-סודי שאומר שמדובר כאן בסוג של אומנות יחודית..לא סתם "להוריד איזה ניגון נורמלי".. אפשר לומר שלפי השיטה השניה מדובר כאן במורשת עולמית-"טיפוח מוסיקה מזן שונה"וכן הלאה וכן הלאה..המינימום המתבקש הוא:תאוריה-תווים-הרכב כמו שצריך עם חזרות ועוד ועוד....
את מה שהיה אצלי.חוסר האונים שלך והבילבול,מזכיר לי את עצמי בתחילת הדרך. ראשית.נחלק אולי את הקלרניטנים בראשית דרכם לשתי קבוצות ואולי אפילו יותר. השאלה המתבקשת היא:למה יבחרו נער או נערה ללמוד קלרינט דווקא
בקשר לעוילם פרישר אתה לא צודק
אני החלטתי ללמוד קלרינט בשביל הנשמה, כמו שאתה קורא לזה, וזה בדיוק הבעיה הצלילים של הקלרינט קנו אותי והתאהבתי בכלי, אבל כשאני מתחיל לנגן את כל השירים שהמורה שלי נותן לי וזה יוצא סתם שיר בלי שום הוספה וקווצ` אז זה מוציא קצת את החשק! אבל לזה כבר התרגלתי השאלה שלי היתה האם עשיתי נכון שהלכתי למורה או שעדיף היה לי ללמוד לבד כמו שאמר לי קלריניסט שפגשתי
אני החלטתי ללמוד קלרינט בשביל הנשמה, כמו שאתה קורא לזה, וזה בדיוק הבעיה הצלילים של הקלרינט קנו אותי והתאהבתי בכלי, אבל כשאני מתחיל לנגן את כל השירים שהמורה שלי נותן לי וזה יוצא סתם שיר בלי שום הוספה וקווצ` אז זה מוציא קצת את החשק! אבל לזה כבר התרגלתי השאלה שלי היתה האם עשיתי נכון שהלכתי למורה או שעדיף היה לי ללמוד לבד כמו שאמר לי קלריניסט שפגשתי
shay or eli
New member
הקרכצנים זה לא הבעיה
מן הרגע שאתה משתלט על נגינת השיר עצמו, להוסיף קרכצנים ("קווצ'ים") זאת כבר לא הבעיה. פשוט תרפרף עם האצבע על החורים, או שעל תשים את האצבעות במדויק תמיד. אני גם לא מאמין שיש מורה לקלרינט שלא יודע להוסיף קישוטים. השאלה היא רק כמה הוא רוצה להוסיף. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה, מאיזה תחום המורה שלך? קלאסי? ג'אז? כליזמר? חשוב שתהיו מתואמים בציפיות שלכם, כי אם אתה רוצה "להוריד ניגון" והוא רוצה להכין אותך להיות נגן תזמורת מארשים, אתם לא מתואמים כל כך
.
מן הרגע שאתה משתלט על נגינת השיר עצמו, להוסיף קרכצנים ("קווצ'ים") זאת כבר לא הבעיה. פשוט תרפרף עם האצבע על החורים, או שעל תשים את האצבעות במדויק תמיד. אני גם לא מאמין שיש מורה לקלרינט שלא יודע להוסיף קישוטים. השאלה היא רק כמה הוא רוצה להוסיף. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה, מאיזה תחום המורה שלך? קלאסי? ג'אז? כליזמר? חשוב שתהיו מתואמים בציפיות שלכם, כי אם אתה רוצה "להוריד ניגון" והוא רוצה להכין אותך להיות נגן תזמורת מארשים, אתם לא מתואמים כל כך
shay or eli
New member
ואני בהחלט בעד ללמוד עם מורה
ללמוד לבד זה מתסכל ואתה לא מוצא את עצמך. לימוד עם מורה מאוד עוזר.
ללמוד לבד זה מתסכל ואתה לא מוצא את עצמך. לימוד עם מורה מאוד עוזר.
הנה העצה שלי!
יציקה יקר (או שמא עדיף לומר יקרה?) לפני שאני מספר את הסיפור שלי, אומר את דעתי. וככה, אם הסיפור לא יעניין אותך, תוכל לדלג ישר להודעה הבאה... הייתי רוצה לחלוק קצת על דעתו המלומדה של איש הרוח - שהוא כלייזמר בכל נימי נשמתו. תווים? כן בהחלט! תיאוריה? וודאי! והנה ההסבר: א) לעולם אין לדעת כמה רחוק תרצה ללכת בעולם המוסיקה. ייתכן ותרצה להיות כלייזמר "מתוחכם" יותר. ייתכן ותרצה לאלתר על סולמות שלא ממש משמשות בנגינה כלייזמרית. ייתכן (שומו שמיים ורחמנ ליצלן) שתרצה לנגן מוסיקת הגויים הנקראת ג'עעז בלע"ז. שהיא מלבבת לב שומעיה בצורה אחרת מאשר הכליזמר. ייתכן ותרצה להרמן (אני מניח שאתה כבר יודע שזה לא מלשון "הרמון" אלא מלשון "הרמוניה...) לכמה נשפנים. ייתכן ותרצה לכתוב את המוסיקה שלך, לעבד, לתזמר, לערוך קונצרט בראשותך עם הסימפונט רעננה או ראשון לציון, ייתכן ויזמינו אותך לנצח על מקהלת בית הכנסת הגדול... בקיצור, כל כלי נגינה הוא בסך הכל בסיס לעולם רחב יותר. אבל יש דברים שאפשר לעשות רק בגיל צעיר (אתה צעיר אכן?) תווים? כמו שצריך? בגיל צעיר בלבד!!! אחר כך קשה הרבה יותר. הרמוניה? אימונים אינסופיים? בגיל צעיר! אם תרצה להפוך למוסיקאי בכיר? זו הדרך. עכשיו ככה: את נשמת הכלייזמר לא תוכל ללמוד מאף מורה. אותה תצטרך לרכוש לבד. בעמל, ובשאר-רוח. אבל מאד מאד כדאי לך לשלוט כראוי בכל הסולמות, ולדעת כל אצבוע אפשרי (בקלרינט , אתה הלא יודע, יש כמה איצבועים לכל תו) כולל הנידחים שבהם. הסיבה היא פשוטה: בתוך דקה וחצי מתחילת הנגינה אני שומע מי הוא זה השומע את הסולם על צליליו השגרתיים, ומי הוא זה שיכול "להרטיב" אותו, לגוון אותו, בצלילים כרומטיים (אך לא דיסוננטיים כמובן) מרעננים ומגרים. מי הוא זה המדלג על ביצוע מסויים מכיוון שהאצבוע לא מסתדר לו, ובוחר תמיד לחזור וללעוס שוב ושוב את אותן "מניירות", "קנייטשים", "שטיקים" או כל שם שלא תקרא להן. ייתכן ואחרי שתדע "להרטיב" ו"לייבש" ולגוון ולשעמם, תבחר שוב בדרך הפשוטה והמקסימה מכולן: תנגן פשוט ומהלב. אבל ידידי היקר, סהדי במרומים שאינה דומה נגינה פשוטה הבאה מעודף יידע, לזו הבאה מחוסר יכולת... לפעמים דברי החכם דומים לטיפש בתוכן, אבל זה בגלל שהטיפש סתם לא אמר כלום, והחכם ידע שאסור לומר... וכמו שמנסח להפליא הרב אלתרמן (מתוך המחזמר "שלמה ושלמי") "... כי בין דברי חכם, ובין דברי טיפש, כאילו אין הבדל - הבדל בכל זאת יש!"
יציקה יקר (או שמא עדיף לומר יקרה?) לפני שאני מספר את הסיפור שלי, אומר את דעתי. וככה, אם הסיפור לא יעניין אותך, תוכל לדלג ישר להודעה הבאה... הייתי רוצה לחלוק קצת על דעתו המלומדה של איש הרוח - שהוא כלייזמר בכל נימי נשמתו. תווים? כן בהחלט! תיאוריה? וודאי! והנה ההסבר: א) לעולם אין לדעת כמה רחוק תרצה ללכת בעולם המוסיקה. ייתכן ותרצה להיות כלייזמר "מתוחכם" יותר. ייתכן ותרצה לאלתר על סולמות שלא ממש משמשות בנגינה כלייזמרית. ייתכן (שומו שמיים ורחמנ ליצלן) שתרצה לנגן מוסיקת הגויים הנקראת ג'עעז בלע"ז. שהיא מלבבת לב שומעיה בצורה אחרת מאשר הכליזמר. ייתכן ותרצה להרמן (אני מניח שאתה כבר יודע שזה לא מלשון "הרמון" אלא מלשון "הרמוניה...) לכמה נשפנים. ייתכן ותרצה לכתוב את המוסיקה שלך, לעבד, לתזמר, לערוך קונצרט בראשותך עם הסימפונט רעננה או ראשון לציון, ייתכן ויזמינו אותך לנצח על מקהלת בית הכנסת הגדול... בקיצור, כל כלי נגינה הוא בסך הכל בסיס לעולם רחב יותר. אבל יש דברים שאפשר לעשות רק בגיל צעיר (אתה צעיר אכן?) תווים? כמו שצריך? בגיל צעיר בלבד!!! אחר כך קשה הרבה יותר. הרמוניה? אימונים אינסופיים? בגיל צעיר! אם תרצה להפוך למוסיקאי בכיר? זו הדרך. עכשיו ככה: את נשמת הכלייזמר לא תוכל ללמוד מאף מורה. אותה תצטרך לרכוש לבד. בעמל, ובשאר-רוח. אבל מאד מאד כדאי לך לשלוט כראוי בכל הסולמות, ולדעת כל אצבוע אפשרי (בקלרינט , אתה הלא יודע, יש כמה איצבועים לכל תו) כולל הנידחים שבהם. הסיבה היא פשוטה: בתוך דקה וחצי מתחילת הנגינה אני שומע מי הוא זה השומע את הסולם על צליליו השגרתיים, ומי הוא זה שיכול "להרטיב" אותו, לגוון אותו, בצלילים כרומטיים (אך לא דיסוננטיים כמובן) מרעננים ומגרים. מי הוא זה המדלג על ביצוע מסויים מכיוון שהאצבוע לא מסתדר לו, ובוחר תמיד לחזור וללעוס שוב ושוב את אותן "מניירות", "קנייטשים", "שטיקים" או כל שם שלא תקרא להן. ייתכן ואחרי שתדע "להרטיב" ו"לייבש" ולגוון ולשעמם, תבחר שוב בדרך הפשוטה והמקסימה מכולן: תנגן פשוט ומהלב. אבל ידידי היקר, סהדי במרומים שאינה דומה נגינה פשוטה הבאה מעודף יידע, לזו הבאה מחוסר יכולת... לפעמים דברי החכם דומים לטיפש בתוכן, אבל זה בגלל שהטיפש סתם לא אמר כלום, והחכם ידע שאסור לומר... וכמו שמנסח להפליא הרב אלתרמן (מתוך המחזמר "שלמה ושלמי") "... כי בין דברי חכם, ובין דברי טיפש, כאילו אין הבדל - הבדל בכל זאת יש!"
והנה ההמשך...
הוא הדין לגבי ה"קרקור". אין לזה פתרון. פשוט לקרקר ולקרקר את נשמתך החוצה, עד שהצליל ייעשה רך וזורם. המלצה שלי? עזוב בשלב זה את ה"קנייטשים" וותר עליהם. אולי תחזור אליהם בסוף, אבל זה יהיה מתוך בחירה, ברצותך מאריך, וברצותך מקצר, חזור אליו כשתוכל להוציא צליל נקי ומלא בשר, או אז תוכל גם "לקווצ'ץ" או "לקמט" אותו. כאילו אין הבדל? בכל זאת יש...
הוא הדין לגבי ה"קרקור". אין לזה פתרון. פשוט לקרקר ולקרקר את נשמתך החוצה, עד שהצליל ייעשה רך וזורם. המלצה שלי? עזוב בשלב זה את ה"קנייטשים" וותר עליהם. אולי תחזור אליהם בסוף, אבל זה יהיה מתוך בחירה, ברצותך מאריך, וברצותך מקצר, חזור אליו כשתוכל להוציא צליל נקי ומלא בשר, או אז תוכל גם "לקווצ'ץ" או "לקמט" אותו. כאילו אין הבדל? בכל זאת יש...
והנה הסיפור
והנה הסיפור: בן שמונה הייתי, וגיורא פיידמן לא עוד לא היה מפורסם כל כך, הוא הופיע לפני נופשים מנומנמים בקיבוץ "חפץ חיים" - שם הייתי עם סבתא שלי. בשורה הראשונה ישבתי, ילד יחיד. גיורא, משועשע מהרעיון הסתובב בין האנשים, אך בכל פעם שרצה לנגן צליל נמוך או מוזר היה מפנה את אפרכסת הקלרניט ישר לתוך אוזני מנגן ומצחקק. למחרת הלכנו לקונסרבטוריון "אנז'אגי". אחרי שנה הגיע קלרניט "בופה גרמפון" מהודר מארה"ב. המורה החילונית שלימדה אותי אז העיפה אותי מהשיעור בגלל חוסר סבלנות, ובגלל שבסך הכל רציתי "לקווצ'ץ" ולהוריד ניגון. התעקשתי לקרוא את התווים בלא להפסיק. למרות הטעויות... דוד ישורון (מישהו יודע עליו משהו כיום?) היה המורה האמיתי הראשון שלי, והוא התחיל להחדיר בי את הסבלנות, ואת הידיעה שגם הניגון יבוא רק אחרי הטכניקה. אח, אם הייתי סופר כמה פעמים ניגנתי סולם כרומטי על כל הקלרינט... וכמה פעמים רצו השכנים להוקיע את המשפחה שלנו בגלל שעות של צלילים גבוהים צורחים וארוכים שהרסו לכולם את החשק לשמוע מוסיקה... אבל המאמץ השתלם, ובגיל שתים עשרה כבר ידעתי לחקות את קלצקין בקלטת "ניגוני מירון" תו לתו קו לקו, ואף הוספתי כהנה משלי. שמעי הגיע לאוזניו של הרב ר' רומן קונצמן (ז"ל) והוא הסכים באופן חריג ללמד אותי. למרות שרוב השיעור הוא היה מתנמנם על הסטנדר, היה במעט שהעיר די בכדי "לסדר לי את הראש" ולהוציא ממני את השטיקים של קלצקין וחבריו. בין לבין (ועד גיל 13) הסתובבתי בארץ, והכרתי כל תופס חליל ועוגב. עם דגש על תופסי קלרניט כמובן... הייתי אורח קבוע ב"טיש" השנתי של ר' מוסא ברלין ביישוב אלקנה - שם גדולי הכליזמרים היו מפליאים בניגונים בזה אחר זה. הייתי מרותק לבמה של מירון עד תום אחרון הצלילים. חיזרתי אחרי דוד ישורון לחתונות בבני ברק. אני זוכר אפילו "טיש" אחד שבו הגיע אדם מוזר בעל שיער ארוך ופרוע, בלי כיפה, וכל חזותו אומרת זרות וניתוק, אבל כשהוא פצח בניגון השמיים נפתחו. אני זוכר שהוא הלך מזקן לזקן (ואני אחריו) ואסף ניגונים ישנים בטייפ מנהלים קטן וחורק. קראו לו ישראל זוהר. הוא רק הגיע אז מהפילהרמונית, אבל עד היום, גם מתוך שינה, ובין שמונה מאות נגנים אני לעולם מזהה את הצליל שלו בלי לטעות. בגיל שלוש עשרה נכנסתי לישיבה שחורה. "בית דוד" קראו לה. ישיבה ליטאית מאד, בבני ברק. ההורים שלי, אז עוד "תיכוניסטים מתחזקים" שלא ממש ידעו מה החומר שממנו קורץ "ישיבע בוחר" הסבירו לי שכנראה אצטרף להפסיק לנגן. "סי פאסט נישט..." זה לא מתאים. אמרו. ויואל רוזנבליט, שלמד גם הוא אצל רומן קונצמן והפסיק גם הוא לנגן משנכנס ל"בית דוד" הוציא את הראש מהרשב"א הענקי שהחזיק, ואמר בשקט: נו... זה מפריע בלימוד. בחור רציני לא יכול לשקוע בלימוד ולהתאמן. אין דבר כזה! אמר - וחזר לתלמודו. לפעמים אני חושב לאן הייתי מגיע אילו הייתי ממשיך להתאמן, אולי הנשמה שלי הייתה מוצאת את ייעודה? אולי הייתי הופך ל"כלייזמר", אולי אפילו למנצח. אבל הציבור הליטאי התעקש לבוז לחתיכת העץ השחורה-מוכספת, ויחיד איתה ל"בעל מנגן". ואני המשכתי בסתר להאבק בהם אבל בעיקר בעצמי. היו תקופות שבהן לא נגנתי בכלל, היו תקופות שבהן ברחתי ליער ירושלים כדי להוציא צלילים ארוכים וחורקים ו"לחמם" את הפה מחדש. אבוי לי אם יישמעו אותי ב"חברון". והשידוך? והדירה? והסידור המלא? מה יהא עליו? היו תקופות שהסתתרתי בחדר הארונות בקומה הרביעית וניגנתי גיטרה. היו תקופות שבהם "סחבתי" את האקורדיון של רמי גוטל, היו תקופות שבהם ברחתי למשה כהן כדי לנגן על ה"רולנד" הראשון שהיה בארץ (E 16 מישהו זוכר?) תמיד בגנבה. תמיד בהחבא. תמיד ברגשות אשם. תמיד בחופזה. מהלב, בלי אף תו.
והנה הסיפור: בן שמונה הייתי, וגיורא פיידמן לא עוד לא היה מפורסם כל כך, הוא הופיע לפני נופשים מנומנמים בקיבוץ "חפץ חיים" - שם הייתי עם סבתא שלי. בשורה הראשונה ישבתי, ילד יחיד. גיורא, משועשע מהרעיון הסתובב בין האנשים, אך בכל פעם שרצה לנגן צליל נמוך או מוזר היה מפנה את אפרכסת הקלרניט ישר לתוך אוזני מנגן ומצחקק. למחרת הלכנו לקונסרבטוריון "אנז'אגי". אחרי שנה הגיע קלרניט "בופה גרמפון" מהודר מארה"ב. המורה החילונית שלימדה אותי אז העיפה אותי מהשיעור בגלל חוסר סבלנות, ובגלל שבסך הכל רציתי "לקווצ'ץ" ולהוריד ניגון. התעקשתי לקרוא את התווים בלא להפסיק. למרות הטעויות... דוד ישורון (מישהו יודע עליו משהו כיום?) היה המורה האמיתי הראשון שלי, והוא התחיל להחדיר בי את הסבלנות, ואת הידיעה שגם הניגון יבוא רק אחרי הטכניקה. אח, אם הייתי סופר כמה פעמים ניגנתי סולם כרומטי על כל הקלרינט... וכמה פעמים רצו השכנים להוקיע את המשפחה שלנו בגלל שעות של צלילים גבוהים צורחים וארוכים שהרסו לכולם את החשק לשמוע מוסיקה... אבל המאמץ השתלם, ובגיל שתים עשרה כבר ידעתי לחקות את קלצקין בקלטת "ניגוני מירון" תו לתו קו לקו, ואף הוספתי כהנה משלי. שמעי הגיע לאוזניו של הרב ר' רומן קונצמן (ז"ל) והוא הסכים באופן חריג ללמד אותי. למרות שרוב השיעור הוא היה מתנמנם על הסטנדר, היה במעט שהעיר די בכדי "לסדר לי את הראש" ולהוציא ממני את השטיקים של קלצקין וחבריו. בין לבין (ועד גיל 13) הסתובבתי בארץ, והכרתי כל תופס חליל ועוגב. עם דגש על תופסי קלרניט כמובן... הייתי אורח קבוע ב"טיש" השנתי של ר' מוסא ברלין ביישוב אלקנה - שם גדולי הכליזמרים היו מפליאים בניגונים בזה אחר זה. הייתי מרותק לבמה של מירון עד תום אחרון הצלילים. חיזרתי אחרי דוד ישורון לחתונות בבני ברק. אני זוכר אפילו "טיש" אחד שבו הגיע אדם מוזר בעל שיער ארוך ופרוע, בלי כיפה, וכל חזותו אומרת זרות וניתוק, אבל כשהוא פצח בניגון השמיים נפתחו. אני זוכר שהוא הלך מזקן לזקן (ואני אחריו) ואסף ניגונים ישנים בטייפ מנהלים קטן וחורק. קראו לו ישראל זוהר. הוא רק הגיע אז מהפילהרמונית, אבל עד היום, גם מתוך שינה, ובין שמונה מאות נגנים אני לעולם מזהה את הצליל שלו בלי לטעות. בגיל שלוש עשרה נכנסתי לישיבה שחורה. "בית דוד" קראו לה. ישיבה ליטאית מאד, בבני ברק. ההורים שלי, אז עוד "תיכוניסטים מתחזקים" שלא ממש ידעו מה החומר שממנו קורץ "ישיבע בוחר" הסבירו לי שכנראה אצטרף להפסיק לנגן. "סי פאסט נישט..." זה לא מתאים. אמרו. ויואל רוזנבליט, שלמד גם הוא אצל רומן קונצמן והפסיק גם הוא לנגן משנכנס ל"בית דוד" הוציא את הראש מהרשב"א הענקי שהחזיק, ואמר בשקט: נו... זה מפריע בלימוד. בחור רציני לא יכול לשקוע בלימוד ולהתאמן. אין דבר כזה! אמר - וחזר לתלמודו. לפעמים אני חושב לאן הייתי מגיע אילו הייתי ממשיך להתאמן, אולי הנשמה שלי הייתה מוצאת את ייעודה? אולי הייתי הופך ל"כלייזמר", אולי אפילו למנצח. אבל הציבור הליטאי התעקש לבוז לחתיכת העץ השחורה-מוכספת, ויחיד איתה ל"בעל מנגן". ואני המשכתי בסתר להאבק בהם אבל בעיקר בעצמי. היו תקופות שבהן לא נגנתי בכלל, היו תקופות שבהן ברחתי ליער ירושלים כדי להוציא צלילים ארוכים וחורקים ו"לחמם" את הפה מחדש. אבוי לי אם יישמעו אותי ב"חברון". והשידוך? והדירה? והסידור המלא? מה יהא עליו? היו תקופות שהסתתרתי בחדר הארונות בקומה הרביעית וניגנתי גיטרה. היו תקופות שבהם "סחבתי" את האקורדיון של רמי גוטל, היו תקופות שבהם ברחתי למשה כהן כדי לנגן על ה"רולנד" הראשון שהיה בארץ (E 16 מישהו זוכר?) תמיד בגנבה. תמיד בהחבא. תמיד ברגשות אשם. תמיד בחופזה. מהלב, בלי אף תו.
והנה המשך הסיפור
אחרי החתונה היה עוד יותר קשה. אישתי (לשעבר...) קינאה בכלי הנגינה, והרגישה שאולי אם תילחם בהם תחזור אהבתי אליה ותיעור. המורות בבית הספר שלה (בית יעקב ליטאי כמובן) הזדעזעו לראות אותי בבין הזמנים בבית הספר "אורגנית" בגאולה "מה, הוא לא לומד?" ריננו והוסיפו את המילה שמהלכת אימים על כל אברך בן תורה ואשתו "מה, הוא עובד?! ממש ככה? ע-ו-ב-ד?" כשעזבתי את הבית, עוד לפני שחזרתי בשאלה. הדבר הראשון שעשיתי כאדם חופשי מקהילה ודיעות קדומות היה ללכת ללמוד פסנתר. המורה (שרה מנדל החמודה מבר אילן) היתה סקפטית בקשר ליכולותי להתקבל לאקדמיה למוסיקה בגיל 24. "לא הגיוני" היא אמרה. והוסיפה "מאוחר מדי להתחיל בגיל כזה". אחרי חודש כשניגנתי את "הפסנתר המשווה" ישר והפוך היא הפסיקה להיות סקפטית. התאמנתי שבע שעות ביום, הקשבתי לקול המוסיקה לפני תכנית קבועה מראש. צמחו לי כנפיים. הייתי מאושר. זה לא הפריע לי לשמוח כשהקדימו לי את הגיוס. אחרי הכל? בתוכי היה עדיין הבוז ל"כלייזמר" ול"בעל מנגן" התגייסתי, ולאחר השחרור הלכתי ללמוד מחשבים... מוסיקה? מאוחר מדי. עשרים ושבע? לא גיל להתחיל שוב... אי שם באמצע בסתם יום אחד הלכתי, סתם כדי לגוון את השעמום המחשבי, לרקוד סלסה. היתה שם להקה חיה. עם כלי נגינה אמיתיים. חצוצרות, קלידים, בס, כלי הקשה, הכל... בכל שבוע ישבי שם מהופנט. עקבתי בנשימה עצורה אחרי כל כלי. עד מהרה ידעתי בדיוק מה מנגן כל אחד, ויכולתי לחקות בדיוק כל זמר. נכון. הם שרו בספרדית. זה לא הפריע לי. התסכול המוסיקלי של שלושים שנה יצא החוצה בטירוף. הופעתי לעצמי בכל הזדמנות, ובפעם ההיא, אחרי שכל הקהל הלך הביתה, ורק אני נשארתי מסרב לעזוב את הקסם, שמע אותי בעל המועדון ונדהם מהטירוף ומרמת החיקוי. הוא הציע לנגנים לראות אותי, ומשסיברו הללו, הציע לי הופעה פרטית בכל יום שני - אחרי שכולם הולכים הביתה... וככה בכל יום שני, עם רדת החושך על המועדון, היה רונן סוחב שני מקרופונים, מחבר למערכת הגברה, ואני הייתי מתפוצץ על הבמה. שרתי בספרדית שהמצאתי במקום, חיקיתי זמרים קובנים וחזנים פולנים, שילבתי את אריאל זילבר עם ארתורו גונזאלס וגרשון קלצקין. הייתי אש להבה. אחרי שלושה חודשים היו אחרי שלוש-עשרה (!) נגנים נלהבים כולם אנשי הי-טק, רואי חשבון וסטודנטים. גיליתי מה פירוש "חדר חזרות". ואם אני אספר לכם שכשהייתי עושה עיבוד חדש היה לי קצף על השפתיים מרוב התלהבות - תדעו שזו אינה מטאפורה, אלא תיאור חי ומדוייק. כשפיטרו אותי כחלק מהתמוטטות עולם ההי-טק, כבר הייתי בן 31. הפעם כבר לא פיספסתי את ההזדמנות. התחלתי ללמד ילדים לדפוק על פחים - בתור פרנסה. וחבשתי את ספסלי "בית הספר רימון למוסיקה בת זמנינו" בתור השכלה. הנשמה שלי, סוף סוף, באיחור של שלושים שנה אמרה את שלה. באיחור קריטי ומעצבן הצליחה הנפש שלי לנער מעליה את שרידי הבוז הישיבתי. את שרידי הפולניות והבני-ברקיות. ולפרנס את עצמה במזון שהיתה צריכה כל חייה - מוסיקה. **** לספר לכם שיש סוף טוב לסיפור? לא ממש... בן שלושים וחמש, תפרן וחסר פרוטה, גר אצל ההורים, רץ מארוע לארוע כדי לנגן מוסיקה רדודה שאני שונא. מקלל את השנים שהחמצתי בלי ללמוד תווים, בלי לדעת הרמוניה, בלי להתרגל להרגלי נגינה מסודרים. מנגן בכלי הקשה - הכלי הכי מבוזה בתזמורת. שר בלהקות סלסה מגניבות אבל מפסידות כסף, בקיצור "א סאך מלוכעס, מיט א וועיניק ברוכעס" כמו שסבתא שלי אומרת... אבל עכשיו, ממש בימים האלו קיבלתי לידיים להקת סלסה חצי-חובבת. ואני, תאמינו או לא, אני אלי צויק מ"בית דוד" - זה שבקושי שרד את השנתיים שלו ב"רימון" - יושב וכותב תווים לחצוצרה-סקסופון-טנור-אלט-חליל-בס-קלידים-קונגס-טימבלס-בונגוס-שלושה-זמרים יורק דם על כל תיבה, מתייעץ ובודק שבע פעמים כל סימן חזרה או וולטה, שוב מקלל את יואל רוזנבליט ואת ההחלטה האומללה ההיא, אבל הרגע הזה, אח.... הרגע הזה, הפעם הזו בשבוע... השעתים האלו... בו אני מניף את היד, ושנים עשר איש פוצחים בנגינה של המוסיקה שאני עיבדתי, מתוך התווים שאני כתבתי? בשביל הרגע הזה היה שווה הכל. אושר צרוף! גן עדן בעולם הזה, הנה לכם ליטאים מדוכאים וחמוצי פנים. הא לך אמא פולניה ומסרסת, הא לך יואל רוזנבליט! אני סוג של מנצח! ובשתי המשמעויות... **** זהו. מצטער שהלאתי אתכם. אתם בכלל לא מכירים אותי, וגם לא טרחתי לעבור על זה ולתקן שגיאות. פשוט יצא לי ככה, כמו מין הקאה כזו. התפרץ לי. אז זהו. זה בערך, ואתם? תסיקו מזה מה שאתם רוצים... בוקר טוב!
אחרי החתונה היה עוד יותר קשה. אישתי (לשעבר...) קינאה בכלי הנגינה, והרגישה שאולי אם תילחם בהם תחזור אהבתי אליה ותיעור. המורות בבית הספר שלה (בית יעקב ליטאי כמובן) הזדעזעו לראות אותי בבין הזמנים בבית הספר "אורגנית" בגאולה "מה, הוא לא לומד?" ריננו והוסיפו את המילה שמהלכת אימים על כל אברך בן תורה ואשתו "מה, הוא עובד?! ממש ככה? ע-ו-ב-ד?" כשעזבתי את הבית, עוד לפני שחזרתי בשאלה. הדבר הראשון שעשיתי כאדם חופשי מקהילה ודיעות קדומות היה ללכת ללמוד פסנתר. המורה (שרה מנדל החמודה מבר אילן) היתה סקפטית בקשר ליכולותי להתקבל לאקדמיה למוסיקה בגיל 24. "לא הגיוני" היא אמרה. והוסיפה "מאוחר מדי להתחיל בגיל כזה". אחרי חודש כשניגנתי את "הפסנתר המשווה" ישר והפוך היא הפסיקה להיות סקפטית. התאמנתי שבע שעות ביום, הקשבתי לקול המוסיקה לפני תכנית קבועה מראש. צמחו לי כנפיים. הייתי מאושר. זה לא הפריע לי לשמוח כשהקדימו לי את הגיוס. אחרי הכל? בתוכי היה עדיין הבוז ל"כלייזמר" ול"בעל מנגן" התגייסתי, ולאחר השחרור הלכתי ללמוד מחשבים... מוסיקה? מאוחר מדי. עשרים ושבע? לא גיל להתחיל שוב... אי שם באמצע בסתם יום אחד הלכתי, סתם כדי לגוון את השעמום המחשבי, לרקוד סלסה. היתה שם להקה חיה. עם כלי נגינה אמיתיים. חצוצרות, קלידים, בס, כלי הקשה, הכל... בכל שבוע ישבי שם מהופנט. עקבתי בנשימה עצורה אחרי כל כלי. עד מהרה ידעתי בדיוק מה מנגן כל אחד, ויכולתי לחקות בדיוק כל זמר. נכון. הם שרו בספרדית. זה לא הפריע לי. התסכול המוסיקלי של שלושים שנה יצא החוצה בטירוף. הופעתי לעצמי בכל הזדמנות, ובפעם ההיא, אחרי שכל הקהל הלך הביתה, ורק אני נשארתי מסרב לעזוב את הקסם, שמע אותי בעל המועדון ונדהם מהטירוף ומרמת החיקוי. הוא הציע לנגנים לראות אותי, ומשסיברו הללו, הציע לי הופעה פרטית בכל יום שני - אחרי שכולם הולכים הביתה... וככה בכל יום שני, עם רדת החושך על המועדון, היה רונן סוחב שני מקרופונים, מחבר למערכת הגברה, ואני הייתי מתפוצץ על הבמה. שרתי בספרדית שהמצאתי במקום, חיקיתי זמרים קובנים וחזנים פולנים, שילבתי את אריאל זילבר עם ארתורו גונזאלס וגרשון קלצקין. הייתי אש להבה. אחרי שלושה חודשים היו אחרי שלוש-עשרה (!) נגנים נלהבים כולם אנשי הי-טק, רואי חשבון וסטודנטים. גיליתי מה פירוש "חדר חזרות". ואם אני אספר לכם שכשהייתי עושה עיבוד חדש היה לי קצף על השפתיים מרוב התלהבות - תדעו שזו אינה מטאפורה, אלא תיאור חי ומדוייק. כשפיטרו אותי כחלק מהתמוטטות עולם ההי-טק, כבר הייתי בן 31. הפעם כבר לא פיספסתי את ההזדמנות. התחלתי ללמד ילדים לדפוק על פחים - בתור פרנסה. וחבשתי את ספסלי "בית הספר רימון למוסיקה בת זמנינו" בתור השכלה. הנשמה שלי, סוף סוף, באיחור של שלושים שנה אמרה את שלה. באיחור קריטי ומעצבן הצליחה הנפש שלי לנער מעליה את שרידי הבוז הישיבתי. את שרידי הפולניות והבני-ברקיות. ולפרנס את עצמה במזון שהיתה צריכה כל חייה - מוסיקה. **** לספר לכם שיש סוף טוב לסיפור? לא ממש... בן שלושים וחמש, תפרן וחסר פרוטה, גר אצל ההורים, רץ מארוע לארוע כדי לנגן מוסיקה רדודה שאני שונא. מקלל את השנים שהחמצתי בלי ללמוד תווים, בלי לדעת הרמוניה, בלי להתרגל להרגלי נגינה מסודרים. מנגן בכלי הקשה - הכלי הכי מבוזה בתזמורת. שר בלהקות סלסה מגניבות אבל מפסידות כסף, בקיצור "א סאך מלוכעס, מיט א וועיניק ברוכעס" כמו שסבתא שלי אומרת... אבל עכשיו, ממש בימים האלו קיבלתי לידיים להקת סלסה חצי-חובבת. ואני, תאמינו או לא, אני אלי צויק מ"בית דוד" - זה שבקושי שרד את השנתיים שלו ב"רימון" - יושב וכותב תווים לחצוצרה-סקסופון-טנור-אלט-חליל-בס-קלידים-קונגס-טימבלס-בונגוס-שלושה-זמרים יורק דם על כל תיבה, מתייעץ ובודק שבע פעמים כל סימן חזרה או וולטה, שוב מקלל את יואל רוזנבליט ואת ההחלטה האומללה ההיא, אבל הרגע הזה, אח.... הרגע הזה, הפעם הזו בשבוע... השעתים האלו... בו אני מניף את היד, ושנים עשר איש פוצחים בנגינה של המוסיקה שאני עיבדתי, מתוך התווים שאני כתבתי? בשביל הרגע הזה היה שווה הכל. אושר צרוף! גן עדן בעולם הזה, הנה לכם ליטאים מדוכאים וחמוצי פנים. הא לך אמא פולניה ומסרסת, הא לך יואל רוזנבליט! אני סוג של מנצח! ובשתי המשמעויות... **** זהו. מצטער שהלאתי אתכם. אתם בכלל לא מכירים אותי, וגם לא טרחתי לעבור על זה ולתקן שגיאות. פשוט יצא לי ככה, כמו מין הקאה כזו. התפרץ לי. אז זהו. זה בערך, ואתם? תסיקו מזה מה שאתם רוצים... בוקר טוב!
מסרב להזדקן הבנאדם../images/Emo6.gif
אולי האיש הכי מוכשר שהכרתי באינטרנט עוד מימי פורום דתיים דתיות בספידי ז"ל. הכתיבה שלו זה משו מהסוג שאתה קורא את ההודעות שוב ושוב ונהנה כאילו קראת בפעם הראשונה.הוספתי למאמרי הפורום. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=446&a=70505&c=3030&sc=0&ssc=0
אולי האיש הכי מוכשר שהכרתי באינטרנט עוד מימי פורום דתיים דתיות בספידי ז"ל. הכתיבה שלו זה משו מהסוג שאתה קורא את ההודעות שוב ושוב ונהנה כאילו קראת בפעם הראשונה.הוספתי למאמרי הפורום. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=446&a=70505&c=3030&sc=0&ssc=0
קלייזמר משיגנע
New member
אני מוצא את עצמי שוב ושוב
שב ואומר, "אין חכם כבעל ניסיון". זה מה שאני אומר ל"יציקה" (לכן אני ממליץ על מורה...) עד לפני הצבא היה לי מורה, רוסי מלומד היטב, סולן התזמורת של קייב, בן 80 אוטוטו (שיזכה לחיים ארוכים!), אין חכם כבעל ניסיון. וסיפורו של אלי צויק, אני לומד כי הוא צריך את כל אותן השנים בשביל הניסיון... רק בהצלחה שיהיה לך! ולך איש,תודה על המילים החמות. נכון עי בשבילי הכלייזמר הינה אומנות, ונכון כי הכלייזמר בא מתוך הדימיון ומתוך אותם הסיפורים היידישאים. אבל זוהי התרבות היהודית עליה גדלתי, לכן יש גם קשר עמוק לדת. אני כל כך הרבה שואב מתפילה פשוטה.
שב ואומר, "אין חכם כבעל ניסיון". זה מה שאני אומר ל"יציקה" (לכן אני ממליץ על מורה...) עד לפני הצבא היה לי מורה, רוסי מלומד היטב, סולן התזמורת של קייב, בן 80 אוטוטו (שיזכה לחיים ארוכים!), אין חכם כבעל ניסיון. וסיפורו של אלי צויק, אני לומד כי הוא צריך את כל אותן השנים בשביל הניסיון... רק בהצלחה שיהיה לך! ולך איש,תודה על המילים החמות. נכון עי בשבילי הכלייזמר הינה אומנות, ונכון כי הכלייזמר בא מתוך הדימיון ומתוך אותם הסיפורים היידישאים. אבל זוהי התרבות היהודית עליה גדלתי, לכן יש גם קשר עמוק לדת. אני כל כך הרבה שואב מתפילה פשוטה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.