הבוקר...
השופט עם הסיגר פתח לי את היום. בדרך כלל, שיחות הבוקר האלה איתו מכניסות בי אנרגייה לכל היום. תמיד עולה שם נוסטלגיה חדשה (חה! נוסטלגיה חדשה... כמה אירוני), זכרון מאובק שמואר על ידו באור חדש, אחר, מקורי. תמיד בשיחות שלנו, משתקפת הבת-ים של אז. והבוקר, אחרי השלומות והמה נשמע והיכן כל אחד מאיתנו בדיוק נמצא, שאל אותי פתאום כמה זמן לא ביקרתי באתר. אמרתי שכבר כמה ימים טובים לא הייתי שם. ואז הוא סיפר לי על רפי. רפי שמר את זה בסוד. ראינו אותו לאחרונה במפגש ההוא במאי. עבורי זו היתה הפגישה הראשונה בכמעט 30 שנה. והיינו חברים ממש טובים. הוא היה השוער, ואני תמיד קרעתי אותו עם הפנדלים. וחוץ מזה, מה שאני הכי זוכר מרפי, זה ששנינו אהבנו מאוד את הסרט ההוא "אודיסאה בחלל". ראינו אותו יחד לפחות עשר פעמים, בדרך כלל באולם הישן ההוא ביד-לבנים. ואחר כך היה זמן הפלאפל, בתפארת הפלאפל. תמיד כשהיינו מגיעים, המנייאקים היו מחביאים את החמוצים. כי רפי, היה זולל את החמוצים עד כלות. בתקופה ההיא, היו נותנים לך פיתה, והיית ממלא פלאפל כאוות נפשך. היה מותר כמה שאתה רוצה, כל עוד נשארה לך פיתה. רפי היה מושך את הביס האחרון של הפיתה שלוש שעות. עם הפירור האחרון היה ניגש שוב ושוב לדוכן, לעוד כדור פלאפל, עוד פלפל חריף, עוד מלפפון חמוץ. עד שדסה, בעל הדוכן הכי מפואר בבת-ים ("תפארת הפלאפל" או לא?) למד להחביא את החמוצים, איך ששמע את שריקתו של רפי מתקרבת... אף אחד מאיתנו לא ידע על מחלתו הקשה של רפי מלבד אשתו. וביום חמישי האחרון היא הודיעה על הסתלקותו, בפורום של האתר. בשקט וברוגע הזה שאיפיינו את רפי. והיום, השופט עם הסיגר סיפר לי על כך ועננה העיקה עליי כל היום. עכשיו, סיימתי לקרוא את כל ההודעות שבאתר, כל מה שחברים כותבים, כל ההודעות הקצרות והכואבות; ודמעה ביצבצה לה שם. דמעה של אהבה, דמעה של פספוס, דמעה של החמצה. לילה טוב סקסופון
השופט עם הסיגר פתח לי את היום. בדרך כלל, שיחות הבוקר האלה איתו מכניסות בי אנרגייה לכל היום. תמיד עולה שם נוסטלגיה חדשה (חה! נוסטלגיה חדשה... כמה אירוני), זכרון מאובק שמואר על ידו באור חדש, אחר, מקורי. תמיד בשיחות שלנו, משתקפת הבת-ים של אז. והבוקר, אחרי השלומות והמה נשמע והיכן כל אחד מאיתנו בדיוק נמצא, שאל אותי פתאום כמה זמן לא ביקרתי באתר. אמרתי שכבר כמה ימים טובים לא הייתי שם. ואז הוא סיפר לי על רפי. רפי שמר את זה בסוד. ראינו אותו לאחרונה במפגש ההוא במאי. עבורי זו היתה הפגישה הראשונה בכמעט 30 שנה. והיינו חברים ממש טובים. הוא היה השוער, ואני תמיד קרעתי אותו עם הפנדלים. וחוץ מזה, מה שאני הכי זוכר מרפי, זה ששנינו אהבנו מאוד את הסרט ההוא "אודיסאה בחלל". ראינו אותו יחד לפחות עשר פעמים, בדרך כלל באולם הישן ההוא ביד-לבנים. ואחר כך היה זמן הפלאפל, בתפארת הפלאפל. תמיד כשהיינו מגיעים, המנייאקים היו מחביאים את החמוצים. כי רפי, היה זולל את החמוצים עד כלות. בתקופה ההיא, היו נותנים לך פיתה, והיית ממלא פלאפל כאוות נפשך. היה מותר כמה שאתה רוצה, כל עוד נשארה לך פיתה. רפי היה מושך את הביס האחרון של הפיתה שלוש שעות. עם הפירור האחרון היה ניגש שוב ושוב לדוכן, לעוד כדור פלאפל, עוד פלפל חריף, עוד מלפפון חמוץ. עד שדסה, בעל הדוכן הכי מפואר בבת-ים ("תפארת הפלאפל" או לא?) למד להחביא את החמוצים, איך ששמע את שריקתו של רפי מתקרבת... אף אחד מאיתנו לא ידע על מחלתו הקשה של רפי מלבד אשתו. וביום חמישי האחרון היא הודיעה על הסתלקותו, בפורום של האתר. בשקט וברוגע הזה שאיפיינו את רפי. והיום, השופט עם הסיגר סיפר לי על כך ועננה העיקה עליי כל היום. עכשיו, סיימתי לקרוא את כל ההודעות שבאתר, כל מה שחברים כותבים, כל ההודעות הקצרות והכואבות; ודמעה ביצבצה לה שם. דמעה של אהבה, דמעה של פספוס, דמעה של החמצה. לילה טוב סקסופון