הבוקר,
תחנת רכבת תל אביב ההגנה. אני מגיעה מירושלים, פניי לעבר נתניה.
על הרציף יש סדרן כלשהו עם משרוקית. הוא מאוד נלהב ממנה. זה ההסבר היחיד שיש לי לאנרגיה שהוא השקיע בכל שריקה, לעובדה שהוא שרק כל 3 שניות, הפסיק לשרוק רק אחרי כמה דקות והיה היחיד שעשה כך, למרות שהוא לא היה הסדרן היחיד על הרציף.
כמובן שיצא שהוא היה הסדרן שעמד הכי קרוב אליי מבין כולם. הרגשתי שהוא פשוט מפלח לי את עור התוף מבפנים, זה היה נורא. אף אחד אחר ברציף אפילו לא התייחס. בטח לא אליי. ואז עליתי על הרכבת, והוא היה מאחוריי, ותקע שריקה אחת אחרונה, ואני התכווצתי בדיוק מול גבתה המורמת של בחורה שבמקרה עמדה ליד דלת הרכבת (מבפנים).
סתם אחד מהרגעים האלה שאח"כ אני תוהה איך לא קלטתי עוד קודם שמשהו אצלי אחרת מאצל אנשים אחרים.
תחנת רכבת תל אביב ההגנה. אני מגיעה מירושלים, פניי לעבר נתניה.
על הרציף יש סדרן כלשהו עם משרוקית. הוא מאוד נלהב ממנה. זה ההסבר היחיד שיש לי לאנרגיה שהוא השקיע בכל שריקה, לעובדה שהוא שרק כל 3 שניות, הפסיק לשרוק רק אחרי כמה דקות והיה היחיד שעשה כך, למרות שהוא לא היה הסדרן היחיד על הרציף.
כמובן שיצא שהוא היה הסדרן שעמד הכי קרוב אליי מבין כולם. הרגשתי שהוא פשוט מפלח לי את עור התוף מבפנים, זה היה נורא. אף אחד אחר ברציף אפילו לא התייחס. בטח לא אליי. ואז עליתי על הרכבת, והוא היה מאחוריי, ותקע שריקה אחת אחרונה, ואני התכווצתי בדיוק מול גבתה המורמת של בחורה שבמקרה עמדה ליד דלת הרכבת (מבפנים).
סתם אחד מהרגעים האלה שאח"כ אני תוהה איך לא קלטתי עוד קודם שמשהו אצלי אחרת מאצל אנשים אחרים.
