הבעיה עם סוציאל-בהמות היא...
שאתם נוטיל לא להבין ש"שוק חופשי" הוא לא *ניגוד לצדק חברתי*, אלא הדרך היחידה להשיג צדק חברתי אמיתי! אנשים נוטים להתבלבל בין תפיסת השוק הליברטריאנית- זו שבפועל יושמה בארה"ב טרם המשבר הכלכלי הגדול ב-29', או באנגליה של ת'אצ'ר, לבין תפיסת "שוק חופשי" ניאו-ליברלית-תועלתנית, שבכלל מבוססת על עקרונות (פילוסופיים) שהותוו ע"י ג'רמי בנת'האם, ג'ון מיל וכו' (ופותחו ע"י כלכלנים בני זמננו). התפיסה הליברטריאנית אכן מתעלמת מצדק חברתי במובן של השוואת מעמדות- משום שהיא חושבת שצדק חברתי לא יכול לעסוק בהשוואת מעמדות על-חשבון מעמדם של אחרים. נוזיק, שנחשב אחד ההוגים המודרניים המקובלים שת התפיסה, חוזר בספרו כמה פעמים על אמירות בסגנון "גם אם חשוב להשיג שוויון כלכלי, יותר חשוב לכבד את זכות הקניין של האדם- ולכן לא ניתן לפגוע בזכותו לקניין בכדי להיטיב עם אחרים". מבחינתו, זה כמו להרוג אחד כדי להציל שניים- זה להשתמש באדם כאמצעי. עכשיו, אני לא מסכים עם הגישה הזאת- אבל זה לא אומר שאי אפשר לראות בה הגיון מסויים! אני, כאדם, זכאי לאוטונומיה. אין לפגוע בי כדי להיטיב עם אחר, משום שאני כיצור אנושי יש לי ערך גבוה ועצמאי ונפרד מכל דבר אחר. אין איזה "טוב עליון" שאני כאדם נמצא בעולם כדי לשרתו, אלא *אני* (כאדם) הוא הטוב העליון שהעולם נדרש לשרת. לא יתכן לקחת אדם אחד ולהשתמש בו (ולצורך כך- קניינו של אדם אינו אלא הרחבה של "האני" שלו) כדי להשיג תכליות (ראויות ככל שיהיו) שנועדו לקדם טוב של אדם אחר (שהוא שווה-ערך אליו!). אני חושב שקל לראות את המשיכה האינטואיטיבית בזה. עם זאת, זו *לא* התפיסה "הימנים" של כלכלת השוק החופשי. התפיסה הליברטריאנית נזנחה לחלוטין ע"י פוליטיקאים, כבר בשנות השלושים. כיום התפיסה הכלכלית אומרת שאנו, כחברה, צריכים למקסם את הרווחה המצרפית (ויש חוסר הסכמה לגבי הגדרת רווחה), מקסום הרווחה אכן מנביע אי-איזו רמה של שוויון (כיוון ש-1,000 ש"ח שיינתנו לעני יפיקו יותר רווחה כוללת מאשר 1,000 ש"ח שיינתנו לשרי אריסון, נניח), אך רק כל עוד הוא משרת את הרווחה. משמע- אם נשיג שוויון מוחלט, הרי שזה יהיה רע מאוד, כי אדם יאבד את כל תמריציו לצאת ולעבוד. לכן צריך למצוא נק' אופטימום בין השוויון והתמריץ לעבוד. הגישה השלישית, הסוציאליסטית או האגליטריאנית, מייצגת תפיסה לפיה מעבר לאוטונומיה של האדם (החשובה לפי התיאוריה הליברטריאנית) ומעבר לרווחתו (החשובה לפי התיאוריה הכלכלית-תועלתנית) יש ערך א-מורפי המרחף מעל ראשינו ואותו יש לקדם- השוויון! חולשתה הפילוסופית הוא בכך שהיא מבקשת לקדם ערך שאינו קשור לאדם עצמו, ובכך דומה למעשה לתפיסות דתיות (האם אנחנו רוצים להנל כלכלה ורווחה לפי תפיסות דתיות?). בנוסף, אפשר לעמוד על הבדלים חשובים בגישה ע"י בחינת מוסד מרכזי בחיינו- מס הכנסה (לסוגיו): ע"פ הגישה ליברטריאנית, מותר למסות (אם בכלל) רק בעובר שירותים החיוניים לאדם עצמו, ואסור לקחת ממנו כסף בכדי להשקיע ביוזמות "חברתיות" שאין להן תועלת ישירה בעבורו. כך, אסור למסות עשירים (ע"י "ביטוח" בריאות) בכדי לממן שירותים רפואיים לעניים. מותר לגבות משניהם אותו סכום בדיוק בעבור השירותים הרפואיים- כזה שלא תלוי בהכנסה, אלא רק בצורך של האדם בשירותים הללו. בפועל- המשמעות היא מיסוי נמוך להחריד, ואחיד. ע"פ הגישה הסוציאלית, חייבים למסות הכנסה באופן פרוגרסיבי ולהטיל נטלים כבדים- משתי סיבות. אחת- כדי לקדם את השוויון, יש ראשית-כל לקחת מהעשירים (אם כי אנשי הגישה הזאת מוצאים דרכים להתחמק מהקושי הפילוסופי הזה). השניה- לעשירים יש, לעניים אין. ניקח מהעשירים ונעביר לעניים, זה יקדם שוויון. איך ניקח מהעשירים? מיסוי פרוגרסיבי. איך נביא לעניים? מדיניות רווחה.בפועל- המוסיו הוא פרוגרסיבי, ובקצותיו גבוה להחריד. ע"פ הגישה הליברלית-תועלתנית, יש למסות מהאדם כמות מסויימת של כסף כדי להעבירו לעני, שיכול להפיק ממנו יותר תועלת מאשר העשיר, אבל ראוי להיזהר- אם נמסה אותו יתר על המידה אנחנו נפגע בתמריץ שלו לעבוד, מה שיגרום לו להפיק פחות כסף, מה שיגרום לפחות אושר מצידו (באופן ישיר) ופחות אושר מצד העני (כי אם וא לא יפיק מקס' כסף, לא נוכל לקחת ממנו כמה שאנחנו צריכים). כך, אם נשוב לעניין מס-בריאות, מותר וצריך לגבות מהעשיר יותר כדי לממן את העני, אך עד גבול מסויים, כדי שהעשיר יוכל להמשיך ולהפיק את התועלת שהוא מפיק, ואף לשפר את עצמו. באותה מידה, ד"א, אין להגזים עם ה"רווחה" שנותנים לעניים, שוב מהטעם שלא לפגוע בתמריץ שלהם לעבוד. בפועל- מדיניות המיסים כאן אינה בהכרח פרוגרסיבית ואינה בהכרח קבועה, אך היא גם לא נמוכה במיוחד ולא גבוהה במיוחד. התנגדותם של סוציאליסטים מושכלים (ויש מעט כאלה) לכלכלת השוק נובע בדיוק מהסגידה המיותרת לערך השוויון וקידומו בכל מחיר. התנגדותם של סוציאליסטים פחות מושכלים (כמו אלו שהתבטאו בשרשור הזה) נובעת פשוט מחוסר הבנה של המערכת השוקית ומה שמתחייב ממנה! הסיבה שלמדינה אין כסף לעזור לעניים היא (בין השאר) ההתנגדות הנחרצת של מגזרים גדולים (וטיפשים) באוכ' להורדת המיסים- מה שברור שיביא למקסום רווחיה של המדינה (ע"פ כל פרדיגמה כלכלית מקובלת), ויאפשר לה להשקיע יותר דווקא באותן שכבות שמתנגדות. מה מקור ההתנגדות? הטייה פסיכולוגית שאמרת "קיצצת במס לעשיר? סימן שיש לך הרבה כף ואתה נותן אותו לעשירים!" או במילים אחרות (ומדוייקות יותר) טימטום.
