הבוץ- סיפור חסידי

[יונה כחולה]

הבוץ- סיפור חסידי

ר' ישראל מרוז'ין היה צדיק ידוע. יום אחד התארח בעיר אחרת, בביתו של עשיר אחד. היו כל בני אותה עיר באים לקבל את ברכת הרב הצדיק, אולם כיוון שימי חורף היו אלה- לכלכו האורחים בנעלייהם המטונפות בבוץ את שטיחיו היקרים של העשיר. כעס העשיר על כך, ומשהבחין הרב בכעסו, פתח וסיפר לו סיפור כזה: "עני אחד גמר בדעתו כי ייצא לעיר להשכיר עצמו לכל עבודה כדי שיהיה לו לצרכי הפסח. עבד חודשיים וחסך מעט ולקראת החג עלה על עגלה ונהג בה בחזרה לביתו עם המצרכים שקנה לחג. אולם הדרכים היו בוציות והעגלה שקעה בבוץ העמוק. העני החל בוכה ומתפלל כי יבוא מי ויחלץ אותו, כדי שלא יישחת המעט שקנה ולא יבלה את החג בדרך. עברה שעה והנה עשיר אחד בעגלה משובחת ושני סוסים חסונים עבר שם. בראותו את מצוקת העני- שאל אותו למעשיו ומששמע על קורותיו, ירד מייד מן העגלה, חילץ את עגלת העני ואף נתן לו סכום נאה לצרכי החג. שב העני לביתו שמח וטוב לב. בבוא יומו של העשיר מת ועלה לעמוד לפני בית-דין של מעלה. מייד באו מלאכי החבלה של עוונותיו והעידו לפני בית הדין כי דינו גהינום. בא מלאך בודד- מלאך מעשיהו הטוב בחלצו את העני וטען כי יכריע את דינו לכף זכות. הניחו את המעשים על כפות המזאניים והנה הכריעו מעשיו הרעים אתתפילת העני ותודתו. עף המלאך דחוף והביא גם את הודיות בני משפחת העני- אולם הכף עדיין נטתה לצד החובה. הביא המלאך את הסוס שחולץ- אולם הכף עדיין נטתה לאותו צד. לבסוף הביא המלאך את הבוץ מן הדרך- וזה הכריע את הכף לזכות ונחרץ דינו כי יילך לגן העדן בזכות אותו מעשה. צאו וראו איפוא, כי אין לזלזל אפילו בבוץ, שאולי ממנו תצמח הגאולה..

 

[אילן עינברי]

נהדר,מתאים לחורף../images/Emo188.gif

 

[הקוראת בקקאו]

מקסים ומזכיר את שלוש מתנות

של י.ל. פרץ.

 

[שחרזדה האחת]

שלוש המתנות?

מעשה בשלושה חברים שנפגשו בדרך אחד עם השני, עמדו ושוחחו בינהם, אמר הראשון, אמר: הלואי והייתי איש עשיר, הייתי תורם לצדקה ועוזר תמיד לנזקקים. אמר השני: ואני רוצה להיות חכם ובקי בתורה, אוכל אף ללמד ילדי עניים חינם אין כסף. והשלישי ענה: ואני רוצה להתחתן עם אשת חיל. ניגש אלים אליהו הנביא, ואמר להם: סילחו לי, אך במקרה שמעתי שיחתכם, ואני יכול למלא בקשותיכם. הוצא מכיסו מטבע שחוקה, הושיט לראשון, ואמר לו: קח מטבע זו, שים אותה בפינת המגירה שלך. לשני הושיט קלף ועליו כתוב פסוקים מהצורה, ואמר לו: שים קלף זה למראשותיך, מתחת לכרית. לשלישי נתן טבעת כסף ואמר לו: הביט לשם, רואה דלת עץ ירוקה, שם גרה נערה ,ג ש לשם ובקש כוס מים. וכך בדיוק קרה. הראשון עם המטבע התעשר מאד, ככל שהוציא כסף מהמיגרה-כך נתמלאה יותר ויותר. ובתחילה אכן תרם לצדקה אך במהרה הפסיק מנוהגו זה , בנה לו ארמון מפואר, הקיף עצמו במשרתים, ונסתגר בו. השני קם בבוקר וראה שהוא יודע ומבין התפילה יותר מאי פעם. פתח בית מדרש והחל ללמד תורה. ואן קיבל ילדי עניים בחינם, אך ראה כי טוב ונתעשר והחליט ללמד עשירים בלבד. ואילו השלישי עשה כנאמר לו ולימים נישא לאותה צעירה נאה וטובה. עברו שנים ואליהו הנביא החליט לבדוק מה עשו האנשים במתנותיו. לבש בגדי עניים והלך לעשיר, דפק בדלת וזו נפתחה על ידי משרת לבוש מדים הדורים, ביקש מאכל ומשקה, כי בא מדרך רחוקה, ועייף וצמא. ביקש לנוח מעט. אך הדלת נסגרה בפניו, " לך לבית תמחוי, " שם יתנו לך לאכול. דפק שנית, ואמר : אמור לבעל הבית שהאיש שנתן לך מטבע לפני שנים, מבקש אותה, הלך והביא לו המטבע, כי מה צורך יש לעציר במטבע שחוקה. לקח אליהו הנביא המטבע והכניס לכיסו. לקח עימו ילד לבוש בלויים והלכו יחד לבית המדרש של האיש השני. דפקו בדלת,וזו נפתחה על-ידי משרת ששאל: מה רצונכם? ענה אליהו: הבאתי תלמיד מחונן, אך ידו אינה משגת לשלם, קבלו אותו ללימוד אמלכם. אמר המשרת: לך לבית מדרש שליד בית הכנסת ,ש ם מקבלים ילדי עניים. ענה לו הנביא: לך אמור לבעל הבית שלך, שיחזיר הקלף שקיבל לפני חמש שנים מאדם אחד. הלך וחזר עם הקלף שעדיין היה בפינה של המיטה.לקח הקללללללללללללללללף והכניס גם לכיסו. לבש בלויי סחבות והלך לבית השלישי, שם פתחה לו האישה הצעירה מאז, אמר לה: באתי מדרך רחוקה, אנא, רעב וצמא אני ותש כוחי מלהמשיך בלי מנוחה. ברוך בואך בצל קורתי" אמרה לו האישה, בוא הכנס. הגישה לו קערה לרחוץ ידיו ורגליו, הגישה לו ארוכת בעלה וכן נתנה בידו בגדים להחלפה, ואמרה לו: לך לנוח, ואני אחכה בחוץ לבוא בעלי. יצאה וישבה על כסה מחוץ לדלת וחיכתה, ואילו הוא נשכב במיטה הבעל ויישן. כעבור מספר שעות חזר הבעל מעבודתו ורואה אישתו יושבת בחוץ, ששאל: למה בחוץ ולא בפנים הבית? ענתה לו: הלך זר ישן במיטתך ואני איך אהיה עימו בבית? וסיפורלו הכל. נכנסו יחד הבית ובנתיים התעורר האיש , הגישו לו תה. ולפני שהלך הוציא מכיסו המטבע והקלף, מסר לאיש ואמר לו: שלך הם , אתה תהיה גם עשיר וגם חכם, כי.. ונתן לו והלך לדרכו. האיש אכן התעשר והחכים אך, תץמיד תרם ביד רחבה לנזקקים. גם הוא וגם ילדיו ונכדיו אחריו

 

[הקוראת בקקאו]

לשחרזדה,הבאת סיפור

מקסים, אך זה לא הסיפור של י.ל.פרץ שאליו התכוונתי, שם הנשמה עולה השמיימה ומעשיה נשקלים וכפות המאזניים יוצאות שוות על כן רבה המהומה שכן אין יודעים אם היא תלך לגן העדן או לגיהנום ואז אחד המלאכים מציע שתרד חזרה ארצה ותביא לצדיקים אשר בגן העדן שלוש מתנות. אם המתנות תתקבלנה - הנשמה תזכה לחיי נצח בגן העדן. והנשמה יורדת ומביאה... נדמה לי שכבר נמצאת במאגר המאמרים - לא בטוחה . אני ממהרת אז אני לא מביאה את כל הסיפור. אם לא נמצא - אכתוב בפעם אחרת.

 

[שחרזדה האחת]

שלוש מתנות- סיפור עם

לא כתבתי שזה הסיפור שלך ואשמח אם תרשמי אותו. תודה ופשוט תהני מעוד סיפור.

 

[בס בבלון בעבודה]

יפה וטוב

אוי כמה שאני אוהב את הסיפורים החסידיים הללו. וכן מריח לי מעין י.ל. פרץ כזה או מרטין בובר. אלא, שבאמת מה זה משנה, הסיפור יפה ואני אוהב לקרוא אותו ולשמוע אותו.

 

[אמנון ורנר]

לבס בבלון בעבודה

מכיוון שהזכרת את בובר והפורום ממש עמוס בסיפורי ז'ן, אז ממש הבוקר ב"הארץ", סיפורון הקושר את השניים. מורה הז'ן הפליג סביב העולם על פי הזמנתו של אחד ממעריציו האמריקאים, שאף נתלווה אליו. משהגיעו לירושלים נכנסו אצל בובר. שתק מורה הז'ן, הקשיב בובר ודיבר האמריקאי. הירצה דברים לפני בובר לאמור: כל הדתות אינן אלא ביטויים שונים לעניין אחד, צורות ותופעות משונות ומגוונות שמהותן אחת. הקשיב בובר, וכאשר כילה דבריו האמריקאי, נעץ בו מבטו וירה בו שאלתו: "ומהי המהות ?". לשמע השאלה הזאת לא יכול מורה הז'ן להתאפק, קפץ ממושבו ובשתי ידיו לחץ את ידיו של בובר.

 

[NAVVAN1]

הי אמנון, היה ביום שישי בהרחבה

בעיתון הארץ במדור תרבות וספרות, במאמר של אדמיל קוסמן בשם "סיפור צדיקים" מודרני:מרטין בובר ומורה הזן. כדאי לקרוא מעניין שמהות היא דומה, ורק פרשנות אחרת

 

[שחרזדה האחת]

נהדר, גם מהרפש תבוא גאולה

 

[י מ י ת 2]

סיפור הבוץ

מזכיר לי ארוע שארע לפני שנים רבות. בשנים ההן היו נוהגים משוררים, קרינים, שחקנים ומרצים למיניהם לפקוד את הקיבוצים. הקהל הקיבוצי היה קהל טוב גם מקשיב, גם מגיב ובעיקר כנראה גם משלם.בימים ההם כשלא היה כסף, הקיבוצניקים היו צרכני תרבות רעבים מאד תרתי משמא. ערב אחד הופיעה קרינית, שמה, אם איני טועה, היה רומה מדובה. היא קראה שירים .במבטא רוסי כבד, המשפט שזכור לי ושהפך ברבות הימים למוטו בקיבוצנו היה "כל הפרחים יוצאים מהטנופת"... והנה גם בספור שהובא הבוץ , הטנופת, מציל אל העשיר... מקום למחשבה.

 

[י מ י ת 2]

סיפור אישי - יום הולדת לבינגו

בשני המשכים יש כאלה שאוהבים קיבוץ, ויש שאינם אוהבים לחיות בקיבוץ, והם הרוב... אבל מי שעושה ממש חיים משוגעים בקיבוץ, ללא עוררין, אלה הכלבים. ובאמת חשבו על זה, מה חסר? מרחבים, אוכל בשפע, חברה מגוונת ואהבה חפשית ללא הבדל מין, גזע, צבע וגיל. והולכים על שתיים אף פעם אינם אדישים, או מלטפים או בועטים. אז מה אנחנו פריירים? גם במשפחה שלנו תמיד היה כלב תורן. הכלב האחרון שלנו היה שמו בינגו. הוא היה טיבט -טרייר גזעי עם תעודות. היה לו שיער ארוך בצבעים לבן,אפור,שחור. קבלנו אותו בגיל ששה שבועות מקצין המשטרה הולנדר. קצין משטרה הולנדר אמר שעלינו לדעת שלושה דברים. דבר ראשון שעלינו לדעת הוא שבינגו מאד אוהב נעלים. בעיקר נעלי בית מבד רך משובצות או עם פומפונים, הוא משתגע על פומפונים. דבר שני שבינגו אוהב הם סוודרים משובחים מעבודת יד. ודבר שלישי שעלינו לדעת שבינגו נולד ביום העצמאות. את שתי האהבות הראשונות הפגין בינגו כבר מהיום הראשון. חוץ מזה הוא היה כלב חכם ומשכיל, כי כל בקר היה יושב מתחת לשולחן המורה בכתה של בן זוגי וסופג חכמה ודעת. הוא היה כלב שרמנטי , אהוב הכלבות וניתן לומר עליו שהיה המנהיג של להקת כלבי הקיבוץ במשך כל שנותיו. הוא העמיד דורות רבים, שבט מפואר של בנים ובני בנים. כאשר ביום העצמאות הגיע בינגו לגיל שנה , החלטנו לערוך לו יום הולדת. ההכנות החלו כמה ימים לפני היום הקובע. הגרפיקאית המדופלמת של הקיבוץ עצבה מודעה מסוגננת בצורת כלב אותה תלינו על לוח המודעות בחדר האכל ובה הזמנו את כל כלבי הקיבוץ לבוא ביום העצמאות, בשעה 5.00 אחה"צ לדשא של משפחתנו, לחגוג יום הולדת שנה לבינגו. על הכלבים לבא רחוצים, נקיים, מסורקים מבושמים ולא לשכוח להביא מתנות. כן כן "שונא מתנות יחיה" לא בבית ספרנו. חג העצמאות הוא חג מאד גדול בקיבוץ. ארועים רבים מסתופפים תחת כנפיו, כאשר גולת הכותרת היא המסיבה בערב החג בחדר האכל, סביב שולחנות ערוכים. הכל חגיגי ומרגש. על הבמה המקושטת תכנית אמנותית מושקעת וכל שנה נסבה סביב נושא אחר. התפריט - קבוע! כל שנה ,כל שנה,פרוסות בשר קר, סלט תפוחי אדמה, מיני פשטידות, לחמניות, ועוד כמה מטעמים ולקינוח, תות שדה עם קצפת. חג כזה מתאפיין גם בתורנויות רבות, תורנות סידור שולחנות, עריכת שולחנות, סידור כלים, הגשה, שטיפת כלים, שמירה ועוד ועוד ותורנות חיסול. בן זוגי היה מתנדב תמיד להיות תורן חיסול. ואחרי המסיבה היה אוסף את כל שאריות הבשר הקר שנשארו על שולחנות ותאמינו לי, היה מה לאסוף, היו חברים שבכוונה היו נותנים ביס בפרוסת בשר ומשאירים על הצלחת, נו, שיהיה כיבוד ליום ההולדת של בינגו. גם צלחות חד פעמי משומשות נאספו באותה הזדמנות שהכיבוד ביום ההולדת יוגש בצורה אלגנטית... בבקר החג היינו משקימים קום ותוקעים יתדות בעיגול על הדשא מול ביתנו (היינו כמו חרשנו אמרה נמלה לשור...)ובאמצע יתד הכבוד לחתן השמחה. המהדרים מבין בעלי הכלבים היו באים כמה שעות קודם תופסים מקום טוב באמצע ותולים על אחת היתדות את תמונת כלבם האהוב, בצרוף תמונה ושלט "שמור" ובשעה 17.00 השמחה בעיצומה.

 

[י מ י ת 2]

יום הולדת לבינגו- חלק שני

לא רק בעלי הכלבים באו, כל חברי הקיבוץ באו. יום ההולדת לבינגו הפך לחלק בלתי נפרד מארועי חג העצמאות של קיבוץ. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הארוע, המזון בשפע, נביחות בסולם עולות ויורדות, משחקי חברה: מי יקפוץ יותר גבוה, מי ינבח יותר חזק, מי יתפוס את המקל, מי ירוץ יותר מהר וכל שנה איזו הפתעה, המצאה חדשה.והמתנות, איזה מתנות איזה יצירתיות עצמות מפלסטיק, בונזו, מסרקים, סבונים. שפע, שפע. הארועים האלה נמשכו שנה, שנה במשך ארבע עשרה שנה. בשנתו החמש עשרה , בינגו כבר זקן בא בימים. הליכתו יותר אטית, עיניו טרוטות, אזניו שמוטות,יותר ויותר שעות היה מבלה בבית מתחת למטה, אבל עדיין היה מקפיד להביא לי מדי יום מתנות שאסף בשערותיו הארוכות מרחבי הקיבוץ. ועדיין היה אהוב, כמובן על כל בני הבית, ועדיין כל הכלבות היו כרוכות אחריו כיאה לכלב מיוחס כמוהו. והוא מצדו לא טומן עיניו בצלחת וממשיך להתמודד עם הכלבים האחרים על לבה של זהובית הכלבה המתוקה. זה היה בסביבות פסח של אותה שנה כאשר משום מקום הופיע כלב ג'ינג'י בסביבה. גבוה, דק גו, בנוי לתפארה. איש לא ידע מאין בא ומי הוא בעליו. בינגו, מהרגע הראשון שם עין עקומה על הכלב הזה וכשהבחין שהכלב הזה גם הוא התחיל לחרגל סביב זהובית, הוא אסף את שארית כוחותיו ואת כל תחבולותיו כדי להרחיק את הג'ינג'י מהזירה. אני חייבת ליות כנה אתכם, לא תמיד ההצלחה האירה לו פנים. ימים שלמים היינו רואים את זהובית מסתרכת ומתחככת בג'ינג'י. ובינגו רואה ועינו כלות. אבל הוא לא ויתר שוב ושוב היה שם נפשו בכפו ומתנפל על הג'ינג'י, כדי להחזיר את לב אהובתו אליו, עד שהיינו נאלצים להפריד ביניהם כאשר חשנו שהגיעו מים עד נפש. יום ההולדת החמש עשרה , יום העצמאות, כל האורחים המוזמנים מסובים קשורים ליתדות, רחוצים, מסורקים, מבושמים, סל המתנות הולך ומתמלא, הנביחות עולות ויורדות, קשקושי זנב גם כן. שולחן הכיבוד מוכן גם הוא והשנה, האקונומית של הקיבוץ, התעלתה על עצמה, ומיוזמתה, הביאה קערה מלאה קצפת. הכלבים כמעט מאבדים את עשתונותיהם. המסיבה עוד רגע קט מתחילה, אבל.. איפה בינגו? בינגו איננו. יתד הכבוד נשאר מיותם. מתחילים לחפש אחריו. קוראים, שורקים, מצפצפים בינגו איננו. הכלבים כבר חסרי סבלנות הם רואים את הכיבוד מרחוק ואליהם לא מגיע והקצפת..המסיבה עוד רגע עומדת להתפזר. והנה נשמעות יללות, יבבות הולכות וקרבות ולתוך המעגל, פצוע זב דם, שרוט ומרוט מכוסה בעלים וקוצים, נכנס בינגו בצעדים כבדים ומתישב ליד יתד הכבוד. אחריו בצעדים נמרצים, מעכסת בעכוזה כמו דוגמנית, צועדת זהובית היחסנית המתוקה מתישבת לידו ומלקקת את פצעיו. כמה מרגש... ואחריהם צועד הג'ינג'י הגבוה ודק הגו. גורר רגלים, זרזיף דם ניגר מאפו. הוא נשאר לעמוד מחוץ למעגל ואליו לא יבוא. לרגע קט הצטלבו מבטיהם של בינגו וג'ינג'י וראו זה פלא, לפתע שמט הג'ינג'י את זנבו השפיל מבטו והתישב, ובינגו בתנועת נצחון נעמד על רגליו הכושלות, שלח תרועה גדולה לאויר וחזר וצנח לרגלי זהובית המתוקה. וזו היתה מסיבת יום ההולדת האחרונה של בינגו הכלב מהקיבוץ

 

[י מ י ת 2]

נספח לסיפור על בינגו הכלב

את הסיפור הזה הכינותי כפרפראה, לערב סיפורי קיבוצים .שהתקיים בבית אריאלה. הוא נכתב מראש כסיפור מסופר בע"פ.בסופו של דבר לא סיפרתי אותו מקוצר זמן. מוגש לכם במסגרת הפינה לשיפוטכם. תודה