ההבדל הוא
שמרפאים בעיסוק ממוקדים בטיפול שלהם בסיוע לאנשים לקחת חלק אקטיבי בפעילויות חיים תכליתיות ובעלות משמעות עבורם. מטפלים באמנות ממוקדים בטיפול שלהם במימד הרגשי ובביטוי אומנותית של אותו מימד מתוך אמונה שהביטוי הרגשי יכול להועיל לאותו אדם ולהעשירו או לקדם אותו. המונח עיסוק, זה שמככב לטוב ולרע בשמה של הדיסציפלינה, בא לתאר עשייה שהיא יותר בעלת משמעות או ייחודית לחיי האדם. עיסוק זו עשייה הנחשבת למרכזית עבור האדם, היא מהווה חלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות שלו, והיא משפיעה על האופן בו הוא משתמש בזמן, בוחר בחירות ומחליט החלטות. למעשה, עיסוק יכול להיות כל דבר שאנשים עושים: טיפול עצמי, הרחבת הדעת, הנאה מהחיים, שיחה, תרומה חברתית, עבודה...ממש הכול. ההתערבות הטיפולית בריפוי בעיסוק, מתייחסת אם כך לעשייה האנושית באשר היא, מתוך אמונה שהתערבות כזו יכולה לא רק להשפיע במישרין על ביצוע המטלה לכשעצמה כפעילות, אלא גם לעודד הרחבת אופקים לבחירות חדשות. לצקת משמעות בפעילות כדי שתהפוך לעיסוק בעל משמעות חדשה. מרפאים בעיסוק מונחים על ידי האמונה שעצם היכולת האנושית להטעין פעילות כלשהי במשמעות ולהפכה לעיסוק משמעותי, משפיעה (לטובה) על הבריאות, על הרווחה ועל שביעות הרצון.
