ארחיתפרחית
New member
הא הא, בכתב העת PSYCHOLOGY TODAY
התפרסמה כתבה לא קצרה תחת הכותרת "מדוע אנחנו לא מאושרים?" הם לא שאלו "האם". אנחנו- זה הציבור האמריקאי במקרה הזה, אבל מותר להשליך. הנחת העבודה הנוספת בכתבה הזו היא שכמה שאנשים יותר מנותקים ויותר מבודדים מסביבתם, ככה הם יותר לא מאושרים. הכתבה מתמקדת בכמה אספקטים מרכזיים בחייו של אדם. 1. אתם מתחתנים. בדורות הקודמים הציפיות שלנו מבני הזוג שלנו היו מועטות יותר. היום מצפים מבני הזוג להיות חברים, מאהבים, חברי נפש, וחתיכים. אין שום אדם נורמלי שיכול לעמוד בציפיות האלה ככה מסתבר וזה מאכזב. ולכן האמריקאים מקבלים 10 נקודות יותר בממוצע במדד אי שביעות הרצון שלהם מנישואיהם היום , מאשר לפני שלושים שנה וגם מתגרשים המון. דנמרק היא המדינה המאושרת ביותר כרגע, גם מהבחינה הזו אבל גם מאספקטים נוספים, והכל בגלל שהדנים לא זורקים מיליונים על החתונות שלהם ולא מרגישים שהם צריכים להוכיח משהו למישהו. הם לא בלחץ על עצמם, על בני הזוג שלהם ועל הדבר הזה שנקרא "אהבה". 2. אתם יולדים ילדים. אמריקאים הם פיידוצנטריסטים, מרוכזים בילדים שלהם והכל סובב סביבם. בעולם השפוי הילדים מגיעים למשפחה שלהם ומתאימים את עצמם אליה, כשברור שההורים הם בכיסא הנהג. באמריקה לעומת זאת, שבה הכל סובב שביב הילדים, ההורים מנתקים את עצמם מהעולם על מנת לסגוד לרך הנולד. הורים מפנים מה שנקרא באמריקאית "זמן משפחה" כשהמשמעות היא שיש זמן שמוקדש אך ורק למשפחה ובו ההורה בעצם מתנתק מכל פעילות או קשרים עם אנשים בני גילו. בו בזמן שבאיטליה למשל הורים וילדים, ומבוגרים נוספים עם או בלי ילדים, יכולים לאכול ביחד ארוחת ערב, באמריקה זה לא קורה. כי האידאולוגיה האמריקאית אומרת שאתה לא צריך לתכנן להיות עם אנשים נוספים בזמן שאתה מבלה עם המשפחה שלך. הורים פשוט לא מבלים כמו אנשים נורמלים. וככה אתה מתנתק מהעולם ונעשה גם דכאוני וגם מה זה משעמם. אפילו את עצמך. 3. אתם עוברים לפרברים. חצי מהאמריקאים חיים בפרברים או ממש בספר. הפרברים נתפסו פעם כמקום שיש בו יותר מרחב ויותר אפשרויות ויותר חופש, אבל האמת לגמרי הפוכה מזה. העניין הראשון שממוטט את התיאוריה שבפרברים יותר סבבה, היא הרצון של אנשים לקנות בית.כשאנשים קונים בית הם בעצם אומרים בזה שהם רוצים ממלכה פרטית משלהם שמנותקת מהמרחב הציבורי. והבתים היום בעצם מצוידים בכל ציוד אפשרי שעוזר לנו להתנתק ממה שקורה בחוץ, מחיי הקהילה, ולרבוץ בבית די בניחותא בלי להרגיש שאנחנו מפספסים משהו בחוץ. בנוסף לזה, בחמישים השנים האחרונות הבתים האמריקאים גדלו מבחינת שטחם באופן שאמור לחקות בצורה טובה יותר את העולם שבחוץ. הפרוזדור של הבתים האלה מספיק גדול כדי להחליף את ה- TOWN HALL, חדר הטלוויזיה הוא על תקן הקולנוע או התיאטרון הפרטי שלך, חדר האוכל הוא הדיינר. אם הייתה ספירה ציבורית רוב האנשים כנראה לא היו מרגישים צורך לקנות בתים גדולים יותר. ועצם זה שאתה תקוע בכביש מי יודע כמה שעות בשבוע בתוך קופסת פח בדרך אל העבודה וחזרה לסברביה לא מוסיפים לך שמחה. 4. אתם עובדים. והנתון הכלכלי: אנשים שנוסעים 45 דקות בממוצע ביום, צריכים להרוויח 19% יותר בעבודה שלהם בחודש, בכדי שהנסיעה מהפרברים תשתלם להם גם כלכלית. הנורבגים עובדים 1400 שעות בשנה, האמריקאים 1900. טים קסלר, פסיכולוג, מצא מתאם שלילי בין כמות השעות שאדם עובד לבין שביעות הרצון שלו מחייו.אנשים שנשענים על המסלול המטריאליסטי בתקווה שיביא להם אושר ויקנה להם את החלום האמריקאי, יותר מבואסים. כי אם יש מיקוד יתר בעבודה,זה בא על חשבון מיקוד וזמן שאפשר להקדיש לדברים אחרים שיעשו אותך שמח, שבשבילם אתה יענו בעצם עובד. קסלר טוען שדחפים מטריאליסטים גורמים לאדם לראות באנשים אחרים אובייקטים למניפולציות שלך, ובכך פוגעים ביכולת שלך ליצור קשרים נורמטיביים עם בני אדם אחרים. או במילים אחרות: ככל שמתרכזים יותר בלאסוף דברים חומריים, יותר קשה לעזוב את הדברים החומריים האלה בצד ולהתמקד באנשים אחרים. יש כאן סוג של מעגל מרושע: השקעת יתר במשפחה הגרעינית, ורעיונות נוקשים בנוגע איך לחנך את הילדים ובאיזה בית ספר, דורשת יותר זמן בעבודה בכדי לממן את הצרכים האלה של המשפחה ויותר ניתוק לכן מהעולם שמסביב. הורים מבלים הן יותר זמן בעבודה והן יותר זמן עם המשפחה שלהם היום מאשר ב- 1975. ואנשים לכן לכודים במעגלים האלה שבעצם די מאמללים אותם בסופו של דבר, כי אין להם זמן לכלום חוץ מזה. 5 ואחרון, אתם ממשיכים לחלום. התחושה שיש יעד שאליו צריך להגיע בכדי להגשים את עצמך, מקום שבו אתה תזכה לאושר, מקום שבו הרומנטיקה שולטת לעד בקשרים שלך- הוא לא יותר מחלום וקשקוש בלבוש. אבל בגלל שהוא לא מציאותי ונותן סוג של תקווה, הוא גם יוצר סט של ציפיות והילכות חיים לא ריאליות שסופן המר ידוע. המקום הטוב או הרצוי הוא המקום שבו הציפיות של אדם מאוזנות, והידיעה שהדברים שהוא רודף אחריהם אולי לא באמת תמיד שווים את המרדף.
התפרסמה כתבה לא קצרה תחת הכותרת "מדוע אנחנו לא מאושרים?" הם לא שאלו "האם". אנחנו- זה הציבור האמריקאי במקרה הזה, אבל מותר להשליך. הנחת העבודה הנוספת בכתבה הזו היא שכמה שאנשים יותר מנותקים ויותר מבודדים מסביבתם, ככה הם יותר לא מאושרים. הכתבה מתמקדת בכמה אספקטים מרכזיים בחייו של אדם. 1. אתם מתחתנים. בדורות הקודמים הציפיות שלנו מבני הזוג שלנו היו מועטות יותר. היום מצפים מבני הזוג להיות חברים, מאהבים, חברי נפש, וחתיכים. אין שום אדם נורמלי שיכול לעמוד בציפיות האלה ככה מסתבר וזה מאכזב. ולכן האמריקאים מקבלים 10 נקודות יותר בממוצע במדד אי שביעות הרצון שלהם מנישואיהם היום , מאשר לפני שלושים שנה וגם מתגרשים המון. דנמרק היא המדינה המאושרת ביותר כרגע, גם מהבחינה הזו אבל גם מאספקטים נוספים, והכל בגלל שהדנים לא זורקים מיליונים על החתונות שלהם ולא מרגישים שהם צריכים להוכיח משהו למישהו. הם לא בלחץ על עצמם, על בני הזוג שלהם ועל הדבר הזה שנקרא "אהבה". 2. אתם יולדים ילדים. אמריקאים הם פיידוצנטריסטים, מרוכזים בילדים שלהם והכל סובב סביבם. בעולם השפוי הילדים מגיעים למשפחה שלהם ומתאימים את עצמם אליה, כשברור שההורים הם בכיסא הנהג. באמריקה לעומת זאת, שבה הכל סובב שביב הילדים, ההורים מנתקים את עצמם מהעולם על מנת לסגוד לרך הנולד. הורים מפנים מה שנקרא באמריקאית "זמן משפחה" כשהמשמעות היא שיש זמן שמוקדש אך ורק למשפחה ובו ההורה בעצם מתנתק מכל פעילות או קשרים עם אנשים בני גילו. בו בזמן שבאיטליה למשל הורים וילדים, ומבוגרים נוספים עם או בלי ילדים, יכולים לאכול ביחד ארוחת ערב, באמריקה זה לא קורה. כי האידאולוגיה האמריקאית אומרת שאתה לא צריך לתכנן להיות עם אנשים נוספים בזמן שאתה מבלה עם המשפחה שלך. הורים פשוט לא מבלים כמו אנשים נורמלים. וככה אתה מתנתק מהעולם ונעשה גם דכאוני וגם מה זה משעמם. אפילו את עצמך. 3. אתם עוברים לפרברים. חצי מהאמריקאים חיים בפרברים או ממש בספר. הפרברים נתפסו פעם כמקום שיש בו יותר מרחב ויותר אפשרויות ויותר חופש, אבל האמת לגמרי הפוכה מזה. העניין הראשון שממוטט את התיאוריה שבפרברים יותר סבבה, היא הרצון של אנשים לקנות בית.כשאנשים קונים בית הם בעצם אומרים בזה שהם רוצים ממלכה פרטית משלהם שמנותקת מהמרחב הציבורי. והבתים היום בעצם מצוידים בכל ציוד אפשרי שעוזר לנו להתנתק ממה שקורה בחוץ, מחיי הקהילה, ולרבוץ בבית די בניחותא בלי להרגיש שאנחנו מפספסים משהו בחוץ. בנוסף לזה, בחמישים השנים האחרונות הבתים האמריקאים גדלו מבחינת שטחם באופן שאמור לחקות בצורה טובה יותר את העולם שבחוץ. הפרוזדור של הבתים האלה מספיק גדול כדי להחליף את ה- TOWN HALL, חדר הטלוויזיה הוא על תקן הקולנוע או התיאטרון הפרטי שלך, חדר האוכל הוא הדיינר. אם הייתה ספירה ציבורית רוב האנשים כנראה לא היו מרגישים צורך לקנות בתים גדולים יותר. ועצם זה שאתה תקוע בכביש מי יודע כמה שעות בשבוע בתוך קופסת פח בדרך אל העבודה וחזרה לסברביה לא מוסיפים לך שמחה. 4. אתם עובדים. והנתון הכלכלי: אנשים שנוסעים 45 דקות בממוצע ביום, צריכים להרוויח 19% יותר בעבודה שלהם בחודש, בכדי שהנסיעה מהפרברים תשתלם להם גם כלכלית. הנורבגים עובדים 1400 שעות בשנה, האמריקאים 1900. טים קסלר, פסיכולוג, מצא מתאם שלילי בין כמות השעות שאדם עובד לבין שביעות הרצון שלו מחייו.אנשים שנשענים על המסלול המטריאליסטי בתקווה שיביא להם אושר ויקנה להם את החלום האמריקאי, יותר מבואסים. כי אם יש מיקוד יתר בעבודה,זה בא על חשבון מיקוד וזמן שאפשר להקדיש לדברים אחרים שיעשו אותך שמח, שבשבילם אתה יענו בעצם עובד. קסלר טוען שדחפים מטריאליסטים גורמים לאדם לראות באנשים אחרים אובייקטים למניפולציות שלך, ובכך פוגעים ביכולת שלך ליצור קשרים נורמטיביים עם בני אדם אחרים. או במילים אחרות: ככל שמתרכזים יותר בלאסוף דברים חומריים, יותר קשה לעזוב את הדברים החומריים האלה בצד ולהתמקד באנשים אחרים. יש כאן סוג של מעגל מרושע: השקעת יתר במשפחה הגרעינית, ורעיונות נוקשים בנוגע איך לחנך את הילדים ובאיזה בית ספר, דורשת יותר זמן בעבודה בכדי לממן את הצרכים האלה של המשפחה ויותר ניתוק לכן מהעולם שמסביב. הורים מבלים הן יותר זמן בעבודה והן יותר זמן עם המשפחה שלהם היום מאשר ב- 1975. ואנשים לכן לכודים במעגלים האלה שבעצם די מאמללים אותם בסופו של דבר, כי אין להם זמן לכלום חוץ מזה. 5 ואחרון, אתם ממשיכים לחלום. התחושה שיש יעד שאליו צריך להגיע בכדי להגשים את עצמך, מקום שבו אתה תזכה לאושר, מקום שבו הרומנטיקה שולטת לעד בקשרים שלך- הוא לא יותר מחלום וקשקוש בלבוש. אבל בגלל שהוא לא מציאותי ונותן סוג של תקווה, הוא גם יוצר סט של ציפיות והילכות חיים לא ריאליות שסופן המר ידוע. המקום הטוב או הרצוי הוא המקום שבו הציפיות של אדם מאוזנות, והידיעה שהדברים שהוא רודף אחריהם אולי לא באמת תמיד שווים את המרדף.
