כי זה העולם שבו אנחנו חיים
בדידות זה ה"הפרד ומשול" של התאגידים בחיים שלך, שמגדלים אותך להיות אינדיבידואליסט, כל עוד אתה דומה לשכנים שלך ולא יוצא מהקונצנזוס ("יש עוד אלף כמוני, לפחות"). האינדיבידואליזם התאגידי הוא להסתדר בכוחות עצמך, עליק, הגיבור הבודד, זה שתמיד הולך הביתה לבד בעוד הבלונדינית נשארת בזרועות מישהו אחר. בדידות זה מיסחור הזוגיות (מישהו אמר וולנטיין?) בגלל שזוג זו יחידה כלכלית אפקטיבית לתאגידים, ומשפחה מורחבת לא - הם מסתדרים יותר מדי טוב בכוחות עצמם, לא צריך למכור להם כל כך הרבה שירותים. בדידות זה הניכור בין אנשים ברחוב ובבניין - "שכנים שכנים" זו טלנובלה אוסטרלית, ומי בכלל זוכר ש"טוב שכן קרוב מאח רחוק" בעידן האינתיפדה? בדידות זה אריזה קטנה של קוטג' שיוצר מחלב של פרה סטרילית, נארז ע"י מכונה סטרילית ושווק במשאית סטרילית, נלקח ממקרר סטרילי עמוס פרסומות והובא לקופה דביקה עם קופאית סטרילית ומשועממת כדי להיאכל מול טלויזיה נוטפת דם והפחדות (לכו כבר לראות את "באולינג לקולומביין") בשביל שתמשיך לחשוב שאתה חי בעולם הכי מפותח, הכי מתקדם, והכי אנושי שיש. ומעל הכל, בדידות זו המחשבה האנושית הזו - שאנחנו לבד בחלל, שרק אנחנו פה על הכוכב, והאנחנו הזה הולך ומצטמצם ל"תושבי חצי הכדור הצפוני", ומשם ל"תושבי המדינות המפותחות", ואז "תושבי הערים" ומשם "אלה שגרים בפנטהאוז". ה"אנחנו" של מאכלסי כדור הארץ נשכח איפה שהוא בדרך, שלא לדבר על המאכלסים שאינם דוברי שפה, שיש להם פחות/יותר משתי רגליים ושהם לא תמיד עונים להגדרה "בן אנוש", מאכלסים שהם צומח או דומם... זו הבדידות האמיתית שלנו. (הערה לסדר לדרור - באמת אין הסבר באתר שלך. זה לא כזה מובן מאיליו, מסתבר...)