האשם הגדול גם בחברה
כאשר אני רואה את אמה של מעין ספיר שאיני יכול לחזות כיצד היא תעבור את אסונה, או אז, דברים שגם ידעתי עליהם לפני כן, מתחדדים. בגדול, לדעתי, האשמה העיקרית היא בחברה שיודעת עכשיו לזעוק אבל האטימות שלה, הביאה למצב שבו אנו נמצאים וממנו גם האסון הנ"ל. האטימות היא הגורם העיקרי, בין השאר להיותו כפי שהוא - מצב פרדקוסלי אבל ממש מתבקש מהעובדות של איך אנו חיים. מדברים כל הזמן על היעדר חינוך ובי"ס אבל המנטרה הזו, מסיחה את הדעת ממה שעומד מאחורי הבעיה העיקרית ואז לפחות ניתן היה לחיות עם המציאות הנידונה, עם היד על הדופק. הבעיה העיקרית לדעתי, היא היעדר "רמזורים". כאלה חיים ושלא כן ושחייבים היו להיות בכל מקום אפשרי. אחד מאלה הוא היעדר ההקשבה, גם "רמזור". היעדר הקשבה נמצא בכל תחום. הגדול מכולם, הוא הנתק בין הציבור ובין מי שנקרא נבחריו. הדרך שהללו נבחרו, כל כולה בנויה על היעדר הקשבה - בין הזועקים (הציבור) ובין מי שחייב היה לקלוט אותם (נבחריו). לאי היותם של הנבחרים בנויים לשמיעת הדופק של הציבור, יש השלכות לשאר הגורמים מתחתם של הראשונים - מוסדות, רשויות וכו"ב - אבל את הטון והדוגמה נותנים הממונים עליהם. מכאן, שלומר אי-ההקשבה, זה סוף הסיפור - ההתחלה היא עצם אי היותם של נבחרי הציבור בנויים להקשבה שהרי לא נבחרו ע"י הציבור אישית שלו כן, לא היו נבחרים. ניקח את המצב העכשווי: הרי הכול התחיל בדברים "קטנים" שגם עליהם זעקו אבל אי-ההקשבה היא לא סלקטיבית - פשוט אין מקשיבים וזו עוד הגדרה עדינה. אפשר לאסוף את כל מה שנכתב לאורך שנים!, לכרוך ולהוציא ספר עב-כרס: ונדליזם, הפקרות, תאונות דרכים, מגרשי הכדורגל והללו מתוך רשימה ארוכה מכאן ועד הודעה חדשה. לאחר מכן, מסתבר, שהחוליים הנ"ל הם זרע הפורענות שנבט והגיע למצב הנוכחי ועתה לפנינו, עץ תמיר ועבה שאין מי שיכול לעקרו. עתידי המנחם
כאשר אני רואה את אמה של מעין ספיר שאיני יכול לחזות כיצד היא תעבור את אסונה, או אז, דברים שגם ידעתי עליהם לפני כן, מתחדדים. בגדול, לדעתי, האשמה העיקרית היא בחברה שיודעת עכשיו לזעוק אבל האטימות שלה, הביאה למצב שבו אנו נמצאים וממנו גם האסון הנ"ל. האטימות היא הגורם העיקרי, בין השאר להיותו כפי שהוא - מצב פרדקוסלי אבל ממש מתבקש מהעובדות של איך אנו חיים. מדברים כל הזמן על היעדר חינוך ובי"ס אבל המנטרה הזו, מסיחה את הדעת ממה שעומד מאחורי הבעיה העיקרית ואז לפחות ניתן היה לחיות עם המציאות הנידונה, עם היד על הדופק. הבעיה העיקרית לדעתי, היא היעדר "רמזורים". כאלה חיים ושלא כן ושחייבים היו להיות בכל מקום אפשרי. אחד מאלה הוא היעדר ההקשבה, גם "רמזור". היעדר הקשבה נמצא בכל תחום. הגדול מכולם, הוא הנתק בין הציבור ובין מי שנקרא נבחריו. הדרך שהללו נבחרו, כל כולה בנויה על היעדר הקשבה - בין הזועקים (הציבור) ובין מי שחייב היה לקלוט אותם (נבחריו). לאי היותם של הנבחרים בנויים לשמיעת הדופק של הציבור, יש השלכות לשאר הגורמים מתחתם של הראשונים - מוסדות, רשויות וכו"ב - אבל את הטון והדוגמה נותנים הממונים עליהם. מכאן, שלומר אי-ההקשבה, זה סוף הסיפור - ההתחלה היא עצם אי היותם של נבחרי הציבור בנויים להקשבה שהרי לא נבחרו ע"י הציבור אישית שלו כן, לא היו נבחרים. ניקח את המצב העכשווי: הרי הכול התחיל בדברים "קטנים" שגם עליהם זעקו אבל אי-ההקשבה היא לא סלקטיבית - פשוט אין מקשיבים וזו עוד הגדרה עדינה. אפשר לאסוף את כל מה שנכתב לאורך שנים!, לכרוך ולהוציא ספר עב-כרס: ונדליזם, הפקרות, תאונות דרכים, מגרשי הכדורגל והללו מתוך רשימה ארוכה מכאן ועד הודעה חדשה. לאחר מכן, מסתבר, שהחוליים הנ"ל הם זרע הפורענות שנבט והגיע למצב הנוכחי ועתה לפנינו, עץ תמיר ועבה שאין מי שיכול לעקרו. עתידי המנחם