האשליה והפנטזיה...
כן, האשליה...זו שבלעדיה אין אנו טובים יותר מאותה ציפור הכלואה בכלוב של זהב, זו האשליה שבלעדיה אנו בובה על חוט, והחיים ``האמיתיים`` מכתיבים לנו כל נשימה, כל תנועה. האשליה המתוקה הזו אינה פנטזיה, כי פנטזיה נהנית מהסיכוי, ולו גם הקלוש ביותר, להתגשם יום בהיר אחד (על אף שלפעמים עדיף לה שתישאר נעולה במגירות הלב) והאשליה - היא לעולם לא תקרום עור וגידים. אז איך נדע מהי האשליה ומהי הפנטזיה? אם את עוצמת לרגע את עינייך, חיוך דקיק נמתח על שפתי הנסיכה שלך ואת מדמיינת שצירי הדלת החורקים מעט, וסגירת הדלת השקטה, הכמעט בלתי נשמעת, מסמנים את כניסתי לחדר, חיוך מהוסס על פני ואצבעי צמודה לשפתי כאילו מסמנת לך: ``שששש, מספיק דיברנו...מספיק עוד נדבר...`` את עוצמת את עינייך כלא מאמינה, מניחה לי להתקרב עוד, לשאוף אלי את ניחוח שיערך ופנייך, לחוש את מגע עורך הקטיפתי, הרך, ו...אז כן, זו פנטזיה מתוקה, (או קיי, זו תחילתה של פנטזיה מתוקה, את מכירה את ההמשך הבלתי נמנע...), ומי יתן שיום אחד היא תתגשם (ונדמה לי ששנינו מתפשרים גם על 50% מהעוצמה המקווה...) אבל אם את יושבת עכשיו, בוהה בספר עב כרס ומרתק כנאום ממוצע של יצחק שמיר, ומאמינה באמת ובתמים שהנקישה הנשמעת בדלת, נקישת אצבעותי היא ולא של הטכנאי שבא לתקן את הטלפון, למשל - את משלה את עצמך...מתוקה האשליה, ולא בכדי היא מתחילה ב``אש`` וליבה ``שלי``, אבל אשליה היא אשליה היא אשליה - וההתפכחות לא תותיר עוד מקום לדמיון...(אלא אם הטכנאי הוא, איך לומר, בעל תכונות טרומיות משלו...) ולכן לא באשליות אנו מפרים זו את זה, זה את זו, לא ולא מיוחדת שלי. מתיקות הדמיון, הפנטזיה, ההשראה (כן, שוב היא, כעוף החול שבה ומרימה את ראשה) היא הדבק שזר לא יבין, היא הקשר שלא בקלות יינתק. ורק, מיוחדת שלי, רק שלא ייגמר לעולם...
כן, האשליה...זו שבלעדיה אין אנו טובים יותר מאותה ציפור הכלואה בכלוב של זהב, זו האשליה שבלעדיה אנו בובה על חוט, והחיים ``האמיתיים`` מכתיבים לנו כל נשימה, כל תנועה. האשליה המתוקה הזו אינה פנטזיה, כי פנטזיה נהנית מהסיכוי, ולו גם הקלוש ביותר, להתגשם יום בהיר אחד (על אף שלפעמים עדיף לה שתישאר נעולה במגירות הלב) והאשליה - היא לעולם לא תקרום עור וגידים. אז איך נדע מהי האשליה ומהי הפנטזיה? אם את עוצמת לרגע את עינייך, חיוך דקיק נמתח על שפתי הנסיכה שלך ואת מדמיינת שצירי הדלת החורקים מעט, וסגירת הדלת השקטה, הכמעט בלתי נשמעת, מסמנים את כניסתי לחדר, חיוך מהוסס על פני ואצבעי צמודה לשפתי כאילו מסמנת לך: ``שששש, מספיק דיברנו...מספיק עוד נדבר...`` את עוצמת את עינייך כלא מאמינה, מניחה לי להתקרב עוד, לשאוף אלי את ניחוח שיערך ופנייך, לחוש את מגע עורך הקטיפתי, הרך, ו...אז כן, זו פנטזיה מתוקה, (או קיי, זו תחילתה של פנטזיה מתוקה, את מכירה את ההמשך הבלתי נמנע...), ומי יתן שיום אחד היא תתגשם (ונדמה לי ששנינו מתפשרים גם על 50% מהעוצמה המקווה...) אבל אם את יושבת עכשיו, בוהה בספר עב כרס ומרתק כנאום ממוצע של יצחק שמיר, ומאמינה באמת ובתמים שהנקישה הנשמעת בדלת, נקישת אצבעותי היא ולא של הטכנאי שבא לתקן את הטלפון, למשל - את משלה את עצמך...מתוקה האשליה, ולא בכדי היא מתחילה ב``אש`` וליבה ``שלי``, אבל אשליה היא אשליה היא אשליה - וההתפכחות לא תותיר עוד מקום לדמיון...(אלא אם הטכנאי הוא, איך לומר, בעל תכונות טרומיות משלו...) ולכן לא באשליות אנו מפרים זו את זה, זה את זו, לא ולא מיוחדת שלי. מתיקות הדמיון, הפנטזיה, ההשראה (כן, שוב היא, כעוף החול שבה ומרימה את ראשה) היא הדבק שזר לא יבין, היא הקשר שלא בקלות יינתק. ורק, מיוחדת שלי, רק שלא ייגמר לעולם...