האשה החדשה

אשה9

New member
האשה החדשה

אנו בעידן בו אנו הנשים מוצאות מחדש את מיקומנו ונאבקות על מנת לקבל שיווין זכויות, הכרה והערכה ביכולותנו ומקום לקולנו. עכשיו, בעיצומו של המאבק שנמשך כבר שנים רבות, וזכה ללא מעט הצלחות וסימני דרך משמעותיים, עולה בי השאלה האם אנו הנשים באמת מחויבות לתהליך ורואות אותו כחלק הכרחי בהתפתחות שלנו כנשים ושל החברה בכלל. האם אנו מסוגלות באמת לעמוד זקופות ולהשיל מאתנו את כל ההתניות והסטיגמות, ולהיות נאמנות לעצמאותנו באופן מוחלט? או שאולי קיימת בנו מידה של הזדקקות, סוג של צורך פנימי הניזון מעידוד סביבתי רב שנים, החוסם את התהליך, ומשאיר אותנו מול הרצון להיות חלק מתוך..., זוג, משפחה, חברה, שהמחיר על מיקום זה הוא חרותנו ? שאלות אלו עלו לי אחרי שקראתי כאן כמה הודעות של נשים שונות וכולן "נשמעו" לי ניזקקות, תלותיות, חלשות... מדוע יש משהו כל כך תלותי באויר? אתן ואני יודעות שהעוצמה הקיימת בנו הנשים יכולה להזיז הרים, אז למה לשמר את הדפוסים הישנים, הגיע הזמן להרים ראש לבחור באומץ ולהמשיך מתוך האמת הפנימית הכי עמוקה שלנו, בלי לשם מחיר רק להרוויח. שבת שלום
 
אפתח ואגיד- לא. לא כולנו מחוייבות

ויש רבות מאיתנו שרוצות להישאר בתפקידים שיועדו לנשים מזה דורי דורות. כן. יש נשים שטוענות בפה מלא שהן לא פמניסטיות ולא תומכות במאבק. וכן. אני באמת חושבת שאם כולנו היינו מוכנות להירתם למאבק, היינו מצןליחות להזיז הרים. היותנו המין "החלש" טבוע בנו. קשה לנו להשתחרר ממנו. אבל יותר ויותר נשים מוכנת להאבק בגישה הזו. קצת קשה כשאנו חייות בעולם גברי. אבל אפשרי.. אבל אני חושבת שההודעות הכביכול "נזקקות" שהיו כאן, לאו דווקא קשורות לעניין. בעיניי בכל אופן. אני חושבת שזה יותר אופי של אנשים, אותו ראיתי, לא פעם, גם אצל גברים. ובהחלט הגיע הזמן שנשים יבינו שהן עדין מופלות מעצם היותן נשים, שהתופעה לא עברה מן העולם, ויתחילו להתקומם נגד זה. אנחנו רחוקות מלהיות חלשות.
 

אשה9

New member
קסם

את יודעת מה, אני מקבלת גם את מי שאומרת בפה מלא שאינה שותפה למאבק, זו גם זכות לבחור, וזה בסדר. מה שחשוב בעיני זה שמי שכן בוחרת להיות חלק ממנו, תגיע אליו מתוך הכרה והתכווננות מלאה, מהמקום הפנימי והשלם בידיעה שזה הדבר הנכון לנו כבנות אדם וחווה, פשוט לקבל את ההכרה והמקום מתוך מחוייבות לאמת הזאת. כי רק כשנדע שזו זכותנו ואולי חובתנו, כחלק מהמין האנושי, רק אז יתקיים השינוי האמיתי. וכמו שאמרת זה קשה ב"עולם הגברי" אך הוא מתקיים כי אנחנו מאפשרות לו. והשאלה הגיעה מתוך תהייה האם הניזקקות שלנו לדברים שהזכרתי: שייכות לזוג, משפחה, וחברה, יוצרת מחסום בדרך לשחרור האמיתי.
 
אנחנו חוסמות את עצמנו

אפשר להיות בזוג/משפחה/חברה, להיות שייכים, ועדיין להגיע למקום המיוחל. השחרור אכן יגיע רק כאשר נאמין בו עמוק בפנים. ואני גם חושבת שמי שמצטרפת למאבק עושה את זה מתוך מחוייבות פנימית. אני פשוט חושבת שכל אישה לוקחת את זה למקום שמתאים לה, בדרך שהיא חושבת שנכונה.
 

פאמקי

New member
אשה יקרה

כולי תקווה כי רובנו מחוייבות לתהליך בו נגיע להכרה, הערכה, והתייחסות אינדיבואלית לאדם וליכולותיו, ללא קשר למגדר (מבחינתי, לשם אני שואפת) ורואות אותו כחלק הכרחי להתפתחותנו כנשים. אך גם אני, לא הצלחתי להבין את הקשר ל"נזקקות" של הנשים בהודעותיהן. מניחה, שלרבות מאיתנו, כמו גם לגברים ישנה מידה מסויימת של הזדקקות. השאלה מה עושים איתה, עד כמה היא מחלישה ומגמדת אותנו ואיך אנו מתרוממים ממנה? ייתכן כי איני מצליחה להבין את טיעונך מאחר ואני לא מבינה לאיזו מההודעות התייחסת. תוכלי למקד את המקום בו תחושתך היא שהדבר נוגד את התפיסה הפמניסטית? יכול להיות שדיברת על הקושי בפרידה, על הכאב, הצער...? יכול להיות שאת אומרת שזהו "דבר והיפוכו"?
 

אשה9

New member
זו בדיוק השאלה

"מניחה, שלרבות מאיתנו, כמו גם לגברים ישנה מידה מסויימת של הזדקקות. השאלה מה עושים איתה, עד כמה היא מחלישה ומגמדת אותנו ואיך אנו מתרוממים ממנה?" האם זה מחיר שעוצר, מחליש, וחוסם, או שאולי אפשר למנף את החולשה הזאת לעשייה אחרת?
 

פאמקי

New member
אם כך...

אם כך... אני מניחה שאת מסכימה איתי, שזה לא סותר לכאוב (אהבה נכזבת), להזדקק (לזוגיות), להצטער (על הפרידה) ועדיין לעשות זאת ממקום חזק, בוחר, אמיתי, יציב... לא רואה חולשה בהזדקקות הזו, או בכאב הזה, רואה חולשה בכך שנשארים במקום שמחליש אותנו, וגורם ל'שקיפות' שלנו. משם, גם אני מאמינה שאנו צריכות להתרומם, לנסות לבנות משהו אחר, חזק, יציב, מפרה, שיוויוני יותר- באותה זוגיות (במידה וזה אפשרי!) או אחרת.
 

אשה9

New member
מסכימה איתך

את חושבת שזה באמת קורה? אנחנו מצליחות להתחזק ולצמוח מהמקמות הקשים שלנו? ללמוד מהעבר, להתעלות מהתניות ולפעול מחדש ממקום אחר?
 

פאמקי

New member
כן! ללא ספק!

נכון, לאחדות זה נעשה בפסיעות קטנטנות, ואחרות מתעלות קשיים למקומות טובים, בצורה "מושכלת" יותר. אך בהחלט חושבת שבכוחנו להתחזק ולצמוח. ואולי זה יפתיע, אך דווקא בקשר המחליש (לפחות בתחילתו). נפגשות שתי נשים שונות, שעד שמצליחות להכיר, אנו יכולות למצוא את עצמנו במקומות שלא ממש אוהבות. אם נדע לזהות, ללמוד ולשנות, דווקא שם, עוד יש תקווה להצליח. (בכל קשר, אנו נפגשות לרוב, עם דברים אחרים לגמרי ובכל מקרה צריכות להתחיל לבנות מדברים שונים וממקומות שונים). וכמובן שישנן נשים שלא מצליחות לפעול ממקום אחר, בריא יותר. הן עושות את אותה פעולה בכל פעם, ומצפות שהתוצאה תשתנה. בלתי אפשרי!
 
למעלה