*הארה*
אני בת אדם רעה. לא יודעת מאיפה להתחיל. בזמן האחרון {ומהמסיבות הברורות} הבית מלא מריבות. בין ההורים שלי. ביו ההורים של לאחותי. בין אחותי וביני. וביני לבין ההורים שלי. יש המון מתח. המון אנרגיות שליליות. זה משהו שאני לא יודעת איך להפסיק. ובאמת הבית הפך להיות מקום שלא כל כך נעים להיות בו. אני רואה את רצף האירועים ולאן זה הולך. שאר בני הבית מאוד מדחיקים וממשיכים הלאה. ביום שבת האחרון התפתחה שוב מריבה ביני לבין אמא שלי. אני אפילו לא זוכרת כבר על מה. במהלכה אמרתי לה: "את תראי שאלוהים יעניש אותך על כל מה שאת עושה לנו". אחר כך התקשרתי לידיד שלי, סיפרתי לו מה שהיא עשתה ואמרתי לו-"דיי אני לא מסוגלת יותר היה עדיף לי בלעדיה. שרק יקרה לה משהו". ((מובן מובן מאליו שהתכוונתי לזה)). אחר כך סיימתי לדבר איתו, ופתאום התחלתי לשמוע צרחות: "אני לא רואה", "אני לא רואה", מסתבר שפתאום היא לא ראתה כלום בעין אחת. הייתה היסטריה בבית. ((היא לא סובלת או סבלה משום בעיות בראייה)). אחרי כמה דקות היא שטפה את העיניים, והכל חזר להיות בסדר. אני גם חזרתי לדבר איתה. מתוך הבנה שכל מה קרה לי בגללי ((קצת מאמינה בכל "השטויות הנ"ל)). היום יצאתי איתו שוב. אחרי אחר הצהריים של עוד מריבות. נכנסה הביתה, אמרה לי ישר לסגור את המחשב, צעקה שאני פרזיטית {מה שאולי נכון אבל יש דרך להגיד כל דבר}, דיברתי עם ע´ והיא הרימה את השפורפרת והתחילה לצרוח! ובאופן כללי מאוד עצבנה אותי. אחר כך אמרתי לה שלי נמאס ממנה. שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. שאיתי לא תדבר. אחר כך יצאתי איתו. לפני שהלכתי היא רצתה לתת לי נשיקה-דחיתי אותה. חזרתי לפני פחות משעה. היה כיף מאוד. חוץ מאירוע אחד שלא מתאים להודעה זו. בכל מקרה, אני חוזרת והיא יושבת בסלון ובוכה. שאלתי אותה מה יש לה. והיא אמרה שהכל "בגלל הקללות שלי". {למרות שלא היו "קללות"}, ככה היא יושבת בסלון מחזיקה את העיניים ובוכה. ניסיתי שוב לדבר איתה, לבדוק מה קרה לה, ללא הצלחה. בגלל הכל, למרות הכל, אני לא מסוגלת להתעלם ממנה. מהכאב שלה. ממה שיש לה. חשוב ואולי אף צריך להבהיר, לפני "האירוע" והאירועים שנגררו בעקבותיו, הכל היה מאוד רגוע בבית. שנות ההתבגרות שלי עברו יחסית ללא מריבות גדולות. תמיד הייתי קרובה אל שניהם. ברור לי שגם אני אשמה בכל מה שקורה פה. אבל אתם לא פה. אתם לא רואים את ההתנהגות היומיומית שלה ואת השפעותיה על שאר בני הבית, בפרט על אחותי. היא משדרת חוסר יחס. הרגשות היחידים שהיא מוציאה הם כעס וזלזול. בכל זאת עכשיו היא יושבת על הכורסא בשלון, עם ראש כלפה מטה ובוכה. וזה דיי הורג אותי. מצטערת על האורך. מיטל.
אני בת אדם רעה. לא יודעת מאיפה להתחיל. בזמן האחרון {ומהמסיבות הברורות} הבית מלא מריבות. בין ההורים שלי. ביו ההורים של לאחותי. בין אחותי וביני. וביני לבין ההורים שלי. יש המון מתח. המון אנרגיות שליליות. זה משהו שאני לא יודעת איך להפסיק. ובאמת הבית הפך להיות מקום שלא כל כך נעים להיות בו. אני רואה את רצף האירועים ולאן זה הולך. שאר בני הבית מאוד מדחיקים וממשיכים הלאה. ביום שבת האחרון התפתחה שוב מריבה ביני לבין אמא שלי. אני אפילו לא זוכרת כבר על מה. במהלכה אמרתי לה: "את תראי שאלוהים יעניש אותך על כל מה שאת עושה לנו". אחר כך התקשרתי לידיד שלי, סיפרתי לו מה שהיא עשתה ואמרתי לו-"דיי אני לא מסוגלת יותר היה עדיף לי בלעדיה. שרק יקרה לה משהו". ((מובן מובן מאליו שהתכוונתי לזה)). אחר כך סיימתי לדבר איתו, ופתאום התחלתי לשמוע צרחות: "אני לא רואה", "אני לא רואה", מסתבר שפתאום היא לא ראתה כלום בעין אחת. הייתה היסטריה בבית. ((היא לא סובלת או סבלה משום בעיות בראייה)). אחרי כמה דקות היא שטפה את העיניים, והכל חזר להיות בסדר. אני גם חזרתי לדבר איתה. מתוך הבנה שכל מה קרה לי בגללי ((קצת מאמינה בכל "השטויות הנ"ל)). היום יצאתי איתו שוב. אחרי אחר הצהריים של עוד מריבות. נכנסה הביתה, אמרה לי ישר לסגור את המחשב, צעקה שאני פרזיטית {מה שאולי נכון אבל יש דרך להגיד כל דבר}, דיברתי עם ע´ והיא הרימה את השפורפרת והתחילה לצרוח! ובאופן כללי מאוד עצבנה אותי. אחר כך אמרתי לה שלי נמאס ממנה. שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. שאיתי לא תדבר. אחר כך יצאתי איתו. לפני שהלכתי היא רצתה לתת לי נשיקה-דחיתי אותה. חזרתי לפני פחות משעה. היה כיף מאוד. חוץ מאירוע אחד שלא מתאים להודעה זו. בכל מקרה, אני חוזרת והיא יושבת בסלון ובוכה. שאלתי אותה מה יש לה. והיא אמרה שהכל "בגלל הקללות שלי". {למרות שלא היו "קללות"}, ככה היא יושבת בסלון מחזיקה את העיניים ובוכה. ניסיתי שוב לדבר איתה, לבדוק מה קרה לה, ללא הצלחה. בגלל הכל, למרות הכל, אני לא מסוגלת להתעלם ממנה. מהכאב שלה. ממה שיש לה. חשוב ואולי אף צריך להבהיר, לפני "האירוע" והאירועים שנגררו בעקבותיו, הכל היה מאוד רגוע בבית. שנות ההתבגרות שלי עברו יחסית ללא מריבות גדולות. תמיד הייתי קרובה אל שניהם. ברור לי שגם אני אשמה בכל מה שקורה פה. אבל אתם לא פה. אתם לא רואים את ההתנהגות היומיומית שלה ואת השפעותיה על שאר בני הבית, בפרט על אחותי. היא משדרת חוסר יחס. הרגשות היחידים שהיא מוציאה הם כעס וזלזול. בכל זאת עכשיו היא יושבת על הכורסא בשלון, עם ראש כלפה מטה ובוכה. וזה דיי הורג אותי. מצטערת על האורך. מיטל.
. אבל לא הייתי צריכה לכתוב את ההודעה... זאת לא "בעייה". זה המצב וזהו. וצריך להתרגל אליו ולנסות לחיות איתו. הם לא ילכו לפסיכולוג. הם יפרדו ברגע שלאחד מהם יהיה אומץ. והם יבנו את החיים שלהם אחר כך בצורה שהם יצליחו. אם הם יצליחו. המאבק בנפש של אמא שלי הוא בין "הבית" וב"חוץ". היא לא רוצה להיות בבית. והיא כל הזמן מנסה להתרחק ממנו. אם זה על ידי כך שהיא חזרה לקשר עם חבריה מהתיכון {האתר "חברה"-תיזהרו ממנו} או העובדה שהסיכוי למצוא אותה בבית לפני שעה 21 בערב הוא דיי אפסי. אבא שלי תקוע בלגיד לנו כל היום שכן היא השתגעה. והיא תצטער על זה, כמו שבסוף תמיד קורה "לרעים". ושנמאס לו לחיות. כן ככה הוא אומר לנו. אני לא רוצה את תגובות הנחמה שלכם. אני מעריכה אותם אבל נמאס לי מהרחמים האלו. אני יכולה להעיד על עצמי שלאט לאט זה פחות כואב. בעצם פחות כואב זאת לא ההגדרה. אבל לומדים להדחיק. להמשיך לשאוף ולנשוף, למרות הכל.
