BreakOfDawn
New member
האקס ואני.
נפרדנו לפני כ- 3 חודשים. אנחנו לא בטוחים מה צריך לקרות הלאה, עדיין באיזשהו סוג של קשר טלפוני ואסאמאסי...
קצרה היריעה מלהסביר מי אנחנו.
הכל כל כך מבלבל...
למשל לגביי: אף-פעם לא נחשבתי לוהטת מדי ולא התחילו איתי יותר מדי, לא יצאתי ממש אבל זה לא בגלל שאני נראית כל כך גרוע, פשוט אלה החיים שנהיו לי.
הייתי ילדה די סגורה ולא הכי חברותית בעולם, למרות שעם מי שקרוב אליי אני לגמרי משוגעת!
אני לא חננה, אני פשוט טיפוס מסובך קצת.
היו לי חיים קשים ופשוט בכל תקופת ההתבגרות הייתי סגורה.
היו לי רק את החברות הטובות שלי וזהו. בעצם, חברה אחת טובה, אפשר להגיד.
בכל מקרה, בגיל 18 הכרתי באינטרנט את החבר הראשון שלי.
זו היתה הטעימה הראשונה של החיים שיכולים להיות לי...
נפתחתי, אהבתי, נהנתי...
אבל הקשר נגמר. זה לא היה טוב מספיק.
מאז הייתי בקשרים עם עוד כמה בנים, עד שנכנסתי שוב למערכת יחסים רצינית, זו עם **.
העניין הוא שלפעמים הרגשתי סוג של איזשהו חסך לגבי בנים.
ז"א, אני רואה בנים מהממים שכאילו אני לא יכולה להשיג וזה עושה לי משהו.
האמת היא שאני יודעת שאני יכולה להיראות מהמם אם אני רוצה, אבל אני לא אחת שמשקיעה הרבה בחיצוניות שלה. אני בסדר כזה...
אבל כשאני לבד מול המראה, מפזרת את השיער למשל, אני באמת נראית לעצמי יפה ומושכת, אבל לא הרבה רואים אותי ככה.
התירוצים הם רבים, בעיקר עצלנות או מחשבה של: "אני אסדר את השיער איך שנוח לי, אין לי כוח להתעסק בזה" וכו'...
אבל אני יודעת שזה מנע ממני הרבה בחיים. זה סגר לי דלתות, אני בטוחה.
ואני בטוחה גם שההסבר הוא פסיכולוגי יותר: לא באתי מבית שקידש מראה חיצוני.
לא אמרו לי יותר מדי שאוהבים אותי בזכות מי שאני, שאני יפה וכאלה...
אז זה מה שיצא ממני.
אני לא מחשיבה את עצמי חסרת ביטחון, ממש לא (מדהים איזו מורכבות יש בי, אבל זה באמת ככה).
אין לי דימוי עצמי נמוך, אין לי בעיות מיוחדות עם המשקל שלי, האמת היא שאני די אוהבת את עצמי ואת איך שאני נראית,
אבל אני כן יודעת שאני לא מראה את זה מספיק, את היופי שבי, כלפי חוץ.
וזה חבל, אני מפסידה מזה.
לפעמים אני רואה בנות עם שיער ארוך ויפה שנראות טוב ואומרת לעצמי:
"מה הקטע, גם אני הייתי יכולה להיראות ככה ואפילו יותר!", אבל אני לא. כי אני לא מנסה...
בכל מקרה, העניין הוא החסך הזה.
אני רואה בנים מושכים, אפילו בטלוויזיה, ומצד אחד חושבת לעצמי: "הוא לא בליגה שלי, מישהו כזה בטח לא היה מסתכל על מישהי כמוני"
ומצד שני, אני יודעת שיש בי יופי.
אז זה מסבך ומבלבל אותי לגבי האקס, כי אנחנו חושבים בזמן האחרון אם לחזור או לחתוך את זה סופית
ואני לא מבינה אם באמת בא לי להיות עם בנים אחרים ולראות מה אני שווה ושטויות כאלה
או שאני לא צריכה את זה בעצם.
אני יודעת שזה בולשיט ואם אני אהיה עם בנים אחרים ו"אכבוש", זה לא באמת ישפר אותי
אבל זה משהו שטבוע בי מזמן, בערך מאז שהתחלתי קשרים עם בני המין השני.
רציתי לכבוש... העניין הוא שבחיים לא כבשתי מישהו שבאמת רציתי.
תמיד "כבשתי" בנים שהם לא הכי מהממים או די חננים או לא הכי מבוקשים וכאלה...
(לא שהיו הרבה, כן?
)
החסך הזה של לכבוש מישהי שנדלקתי עליו... זה מה שיש לי.
גם האקס הטרי, הוא לא מישהו שנדלקתי עליו חיצונית אז זה לא מילא את החסך שלי לגמרי.
לקח לי זמן להתאהב בו...
מצד שני, אני לא יודעת אם זה כל כך מפריע לי כדי שאני אשכרה אתחיל לצנסות לכבוש בנים אחרים ואפסיק את הקשר עם האקס.
הייתי רוצה לחשוב שאם אני והוא היינו צריכים להיות ביחד- החסך הזה לא היה נותן את הטון.
מה אתם אומרים?
נפרדנו לפני כ- 3 חודשים. אנחנו לא בטוחים מה צריך לקרות הלאה, עדיין באיזשהו סוג של קשר טלפוני ואסאמאסי...
קצרה היריעה מלהסביר מי אנחנו.
הכל כל כך מבלבל...
למשל לגביי: אף-פעם לא נחשבתי לוהטת מדי ולא התחילו איתי יותר מדי, לא יצאתי ממש אבל זה לא בגלל שאני נראית כל כך גרוע, פשוט אלה החיים שנהיו לי.
הייתי ילדה די סגורה ולא הכי חברותית בעולם, למרות שעם מי שקרוב אליי אני לגמרי משוגעת!
אני לא חננה, אני פשוט טיפוס מסובך קצת.
היו לי חיים קשים ופשוט בכל תקופת ההתבגרות הייתי סגורה.
היו לי רק את החברות הטובות שלי וזהו. בעצם, חברה אחת טובה, אפשר להגיד.
בכל מקרה, בגיל 18 הכרתי באינטרנט את החבר הראשון שלי.
זו היתה הטעימה הראשונה של החיים שיכולים להיות לי...
נפתחתי, אהבתי, נהנתי...
אבל הקשר נגמר. זה לא היה טוב מספיק.
מאז הייתי בקשרים עם עוד כמה בנים, עד שנכנסתי שוב למערכת יחסים רצינית, זו עם **.
העניין הוא שלפעמים הרגשתי סוג של איזשהו חסך לגבי בנים.
ז"א, אני רואה בנים מהממים שכאילו אני לא יכולה להשיג וזה עושה לי משהו.
האמת היא שאני יודעת שאני יכולה להיראות מהמם אם אני רוצה, אבל אני לא אחת שמשקיעה הרבה בחיצוניות שלה. אני בסדר כזה...
אבל כשאני לבד מול המראה, מפזרת את השיער למשל, אני באמת נראית לעצמי יפה ומושכת, אבל לא הרבה רואים אותי ככה.
התירוצים הם רבים, בעיקר עצלנות או מחשבה של: "אני אסדר את השיער איך שנוח לי, אין לי כוח להתעסק בזה" וכו'...
אבל אני יודעת שזה מנע ממני הרבה בחיים. זה סגר לי דלתות, אני בטוחה.
ואני בטוחה גם שההסבר הוא פסיכולוגי יותר: לא באתי מבית שקידש מראה חיצוני.
לא אמרו לי יותר מדי שאוהבים אותי בזכות מי שאני, שאני יפה וכאלה...
אז זה מה שיצא ממני.
אני לא מחשיבה את עצמי חסרת ביטחון, ממש לא (מדהים איזו מורכבות יש בי, אבל זה באמת ככה).
אין לי דימוי עצמי נמוך, אין לי בעיות מיוחדות עם המשקל שלי, האמת היא שאני די אוהבת את עצמי ואת איך שאני נראית,
אבל אני כן יודעת שאני לא מראה את זה מספיק, את היופי שבי, כלפי חוץ.
וזה חבל, אני מפסידה מזה.
לפעמים אני רואה בנות עם שיער ארוך ויפה שנראות טוב ואומרת לעצמי:
"מה הקטע, גם אני הייתי יכולה להיראות ככה ואפילו יותר!", אבל אני לא. כי אני לא מנסה...
בכל מקרה, העניין הוא החסך הזה.
אני רואה בנים מושכים, אפילו בטלוויזיה, ומצד אחד חושבת לעצמי: "הוא לא בליגה שלי, מישהו כזה בטח לא היה מסתכל על מישהי כמוני"
ומצד שני, אני יודעת שיש בי יופי.
אז זה מסבך ומבלבל אותי לגבי האקס, כי אנחנו חושבים בזמן האחרון אם לחזור או לחתוך את זה סופית
ואני לא מבינה אם באמת בא לי להיות עם בנים אחרים ולראות מה אני שווה ושטויות כאלה
או שאני לא צריכה את זה בעצם.
אני יודעת שזה בולשיט ואם אני אהיה עם בנים אחרים ו"אכבוש", זה לא באמת ישפר אותי
אבל זה משהו שטבוע בי מזמן, בערך מאז שהתחלתי קשרים עם בני המין השני.
רציתי לכבוש... העניין הוא שבחיים לא כבשתי מישהו שבאמת רציתי.
תמיד "כבשתי" בנים שהם לא הכי מהממים או די חננים או לא הכי מבוקשים וכאלה...
(לא שהיו הרבה, כן?
החסך הזה של לכבוש מישהי שנדלקתי עליו... זה מה שיש לי.
גם האקס הטרי, הוא לא מישהו שנדלקתי עליו חיצונית אז זה לא מילא את החסך שלי לגמרי.
לקח לי זמן להתאהב בו...
מצד שני, אני לא יודעת אם זה כל כך מפריע לי כדי שאני אשכרה אתחיל לצנסות לכבוש בנים אחרים ואפסיק את הקשר עם האקס.
הייתי רוצה לחשוב שאם אני והוא היינו צריכים להיות ביחד- החסך הזה לא היה נותן את הטון.
מה אתם אומרים?
