האנשים פה השתגעו
יום שישי האחרון. נסעתי עם אחי לבקר את סבא וסבתא שלי, שגרים זמנית במעון. שמחתי מאוד לראות שסבתי החלימה יפה, אבל הם לא הפסיקו לדבר על המוות, דבר שמעט הפתיע אותי ודיכא אותי מעט. לאחר-מכן בדרך לסבתי השנייה, הוא לא הפסיק לצפור בעצבנות על כל שטות קטנה, ראה ילדים שמחלקים בכל צומת שנייה סרטים כתומים ולקח עוד ועוד כדי לשים במקומות שעוד נותרו פנויים איכשהו על הרכב. רק פעם אחת של צפירה היתה אולי מוצדקת- כשהוא כמעט דרס ילד קטן ליד ישיבה חרדית שהתפרץ לכביש כשהיה לו אור כתום ללא כל השגחה של מבוגר וכמעט נדרס. אחר-כך אצל סבתי היא לא הפסיקה ללהג בכעס על השלטון הבוגדני ועל משפחת שרון המושחתת ועל כך ש"הערבים עכשיו כבר טוענים ששכונת הדר שלהם" ועל מה שצריך לעשות להם, לכל הערבים... כשיצאתי לחדר-המדרגות המטונף שלה (אתם כבר מבינים איפה היא גרה) משאריות של דברים שונים ומשונים שהשאירו אחריהם הומלסים, נרקומנים וונדליסטים והבטתי מולי, מול בית הקפה שניצב ממול ובו יושבים אנשים צוחקים ומאושרים- זו הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי עומד ושואל את עצמי בקול "מה הולך פה, לעזאזל?!". יותר מאוחר בערב, החלטתי לטייל קצת בערב באזור מגוריי כדי להירגע. היה קצת פחות חם מאשר ביום. קצת. אבל עדיין מאוד לח. בדרכי ראיתי אנשים מקללים, אלכוהול, נהגים מטורפים על הכבישים, הטרדות מיניות... ומשטרה אין. יצאתי מהבית עם תחושה של שמחה ותקווה מסויימת וחזרתי עם תחושת דכדוך ובחילה. אני עד עכשיו תוהה, האם זה מהחום או חלק ממגמה כללית של טירוף ארצי או אפילו עולמי? האם אני השפוי היחידי שעוד נותר?
יום שישי האחרון. נסעתי עם אחי לבקר את סבא וסבתא שלי, שגרים זמנית במעון. שמחתי מאוד לראות שסבתי החלימה יפה, אבל הם לא הפסיקו לדבר על המוות, דבר שמעט הפתיע אותי ודיכא אותי מעט. לאחר-מכן בדרך לסבתי השנייה, הוא לא הפסיק לצפור בעצבנות על כל שטות קטנה, ראה ילדים שמחלקים בכל צומת שנייה סרטים כתומים ולקח עוד ועוד כדי לשים במקומות שעוד נותרו פנויים איכשהו על הרכב. רק פעם אחת של צפירה היתה אולי מוצדקת- כשהוא כמעט דרס ילד קטן ליד ישיבה חרדית שהתפרץ לכביש כשהיה לו אור כתום ללא כל השגחה של מבוגר וכמעט נדרס. אחר-כך אצל סבתי היא לא הפסיקה ללהג בכעס על השלטון הבוגדני ועל משפחת שרון המושחתת ועל כך ש"הערבים עכשיו כבר טוענים ששכונת הדר שלהם" ועל מה שצריך לעשות להם, לכל הערבים... כשיצאתי לחדר-המדרגות המטונף שלה (אתם כבר מבינים איפה היא גרה) משאריות של דברים שונים ומשונים שהשאירו אחריהם הומלסים, נרקומנים וונדליסטים והבטתי מולי, מול בית הקפה שניצב ממול ובו יושבים אנשים צוחקים ומאושרים- זו הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי עומד ושואל את עצמי בקול "מה הולך פה, לעזאזל?!". יותר מאוחר בערב, החלטתי לטייל קצת בערב באזור מגוריי כדי להירגע. היה קצת פחות חם מאשר ביום. קצת. אבל עדיין מאוד לח. בדרכי ראיתי אנשים מקללים, אלכוהול, נהגים מטורפים על הכבישים, הטרדות מיניות... ומשטרה אין. יצאתי מהבית עם תחושה של שמחה ותקווה מסויימת וחזרתי עם תחושת דכדוך ובחילה. אני עד עכשיו תוהה, האם זה מהחום או חלק ממגמה כללית של טירוף ארצי או אפילו עולמי? האם אני השפוי היחידי שעוד נותר?