האנשה
אני שוב יוצאת מהשירשור הקודם כי הנושא הזה הוא עקרוני.
זה מתחיל עם "קשר עין" - רוב התינוקות מכוונים מלידה להעדפת תבנית פנים של אדם ולכן קשר עין הוא מובן מאליו. תינוק שלא יוצר קשר עין - זה הסימפטום הראשון של "חשד לאוטיזם".
אוטיסטים לא מעדיפים תבנית פני-אדם כי הם מכוונים לתבניות שינוי ולא תבניות צורה (לצליל, לתנועה, לשינויים בהבעה ולא להבעה עצמה).
תינוק שמכוון לתבנית פנים מזהה את אימו לפי המראה שלה ולומד בקלות ל"היות אדם" בדרך של חיקוי.
תינוק שמכוון לתבנית שינוי צריך להתמודד עם תבנית משתנה כל הזמן ולכן, אם מצב הרוח של האימא לא קבוע, הוא יתקשה לזהות איתה ויעדיף תבניות יציבות יותר - תבניות שינוי של מים, גרגרי אבק מרחפים, תנועת סיבוב של גלגלים או מאוור תיקרה וכ"ו. הזהות שתתפתח תהיה "יותר מאדם" במחינה חברתית כי ה"אני" - הדבר הקבוע והיציב שאפשר לסמוך עליו כל החיים, הוא לא המראה שלי או הגוף שלי אלא התקשורת שלי, הצליל הקבוע של קצב החיים שלי.
הבדלים האלו יוצרים, בשלב מאוחר יותר, את תחושת האי-נוחות אצל ה"נורמלים" כפי שציין פסיכיאטר מסוים - "הילד התעניין בארון באותה מידה שהוא התעניין בי" - כלומר, אין העדפה של בני אדם על פני כל אלמנט אחר בסביבה, אין העדפה של תקשורת עם בני אדם על פני כל תקשורת אחרת ואין משמעות ל"האנשה" כי מבחינתם האדם הוא לא "מרכז העולם".
כולנו שופטים את המציאות מתוך עצמנו ומי שחווה את עצמו כאדם בלבד יזהה בכל אלמנט סביבו את הפאן האנושי - לעומת זאת, מי שחווה את עצמו כ"תקשורת" לא יפול במלכודת הזו....
"האנשה" זו דרך להסביר משהו רחב יותר ע"י צמצומו והדרך הזו מיועדת רק למי שעולמו מצומם וזקוק להרחבה.
אוטיסטים, לעומת זאת, משתמשים הרבה פעמים במטפורות כדי להסביר תבניות שינוי, תהליכים, התמרות וכ"ו. זו "האנשה הפוכה" - כלומר, המטפורה מתארת אותו ועוזרת להבין את עצמו ולא להיפך.
אני שוב יוצאת מהשירשור הקודם כי הנושא הזה הוא עקרוני.
זה מתחיל עם "קשר עין" - רוב התינוקות מכוונים מלידה להעדפת תבנית פנים של אדם ולכן קשר עין הוא מובן מאליו. תינוק שלא יוצר קשר עין - זה הסימפטום הראשון של "חשד לאוטיזם".
אוטיסטים לא מעדיפים תבנית פני-אדם כי הם מכוונים לתבניות שינוי ולא תבניות צורה (לצליל, לתנועה, לשינויים בהבעה ולא להבעה עצמה).
תינוק שמכוון לתבנית פנים מזהה את אימו לפי המראה שלה ולומד בקלות ל"היות אדם" בדרך של חיקוי.
תינוק שמכוון לתבנית שינוי צריך להתמודד עם תבנית משתנה כל הזמן ולכן, אם מצב הרוח של האימא לא קבוע, הוא יתקשה לזהות איתה ויעדיף תבניות יציבות יותר - תבניות שינוי של מים, גרגרי אבק מרחפים, תנועת סיבוב של גלגלים או מאוור תיקרה וכ"ו. הזהות שתתפתח תהיה "יותר מאדם" במחינה חברתית כי ה"אני" - הדבר הקבוע והיציב שאפשר לסמוך עליו כל החיים, הוא לא המראה שלי או הגוף שלי אלא התקשורת שלי, הצליל הקבוע של קצב החיים שלי.
הבדלים האלו יוצרים, בשלב מאוחר יותר, את תחושת האי-נוחות אצל ה"נורמלים" כפי שציין פסיכיאטר מסוים - "הילד התעניין בארון באותה מידה שהוא התעניין בי" - כלומר, אין העדפה של בני אדם על פני כל אלמנט אחר בסביבה, אין העדפה של תקשורת עם בני אדם על פני כל תקשורת אחרת ואין משמעות ל"האנשה" כי מבחינתם האדם הוא לא "מרכז העולם".
כולנו שופטים את המציאות מתוך עצמנו ומי שחווה את עצמו כאדם בלבד יזהה בכל אלמנט סביבו את הפאן האנושי - לעומת זאת, מי שחווה את עצמו כ"תקשורת" לא יפול במלכודת הזו....
"האנשה" זו דרך להסביר משהו רחב יותר ע"י צמצומו והדרך הזו מיועדת רק למי שעולמו מצומם וזקוק להרחבה.
אוטיסטים, לעומת זאת, משתמשים הרבה פעמים במטפורות כדי להסביר תבניות שינוי, תהליכים, התמרות וכ"ו. זו "האנשה הפוכה" - כלומר, המטפורה מתארת אותו ועוזרת להבין את עצמו ולא להיפך.