האנשה

ענתנוי

New member
האנשה

אני שוב יוצאת מהשירשור הקודם כי הנושא הזה הוא עקרוני.
זה מתחיל עם "קשר עין" - רוב התינוקות מכוונים מלידה להעדפת תבנית פנים של אדם ולכן קשר עין הוא מובן מאליו. תינוק שלא יוצר קשר עין - זה הסימפטום הראשון של "חשד לאוטיזם".
אוטיסטים לא מעדיפים תבנית פני-אדם כי הם מכוונים לתבניות שינוי ולא תבניות צורה (לצליל, לתנועה, לשינויים בהבעה ולא להבעה עצמה).
תינוק שמכוון לתבנית פנים מזהה את אימו לפי המראה שלה ולומד בקלות ל"היות אדם" בדרך של חיקוי.
תינוק שמכוון לתבנית שינוי צריך להתמודד עם תבנית משתנה כל הזמן ולכן, אם מצב הרוח של האימא לא קבוע, הוא יתקשה לזהות איתה ויעדיף תבניות יציבות יותר - תבניות שינוי של מים, גרגרי אבק מרחפים, תנועת סיבוב של גלגלים או מאוור תיקרה וכ"ו. הזהות שתתפתח תהיה "יותר מאדם" במחינה חברתית כי ה"אני" - הדבר הקבוע והיציב שאפשר לסמוך עליו כל החיים, הוא לא המראה שלי או הגוף שלי אלא התקשורת שלי, הצליל הקבוע של קצב החיים שלי.

הבדלים האלו יוצרים, בשלב מאוחר יותר, את תחושת האי-נוחות אצל ה"נורמלים" כפי שציין פסיכיאטר מסוים - "הילד התעניין בארון באותה מידה שהוא התעניין בי" - כלומר, אין העדפה של בני אדם על פני כל אלמנט אחר בסביבה, אין העדפה של תקשורת עם בני אדם על פני כל תקשורת אחרת ואין משמעות ל"האנשה" כי מבחינתם האדם הוא לא "מרכז העולם".
כולנו שופטים את המציאות מתוך עצמנו ומי שחווה את עצמו כאדם בלבד יזהה בכל אלמנט סביבו את הפאן האנושי - לעומת זאת, מי שחווה את עצמו כ"תקשורת" לא יפול במלכודת הזו....

"האנשה" זו דרך להסביר משהו רחב יותר ע"י צמצומו והדרך הזו מיועדת רק למי שעולמו מצומם וזקוק להרחבה.
אוטיסטים, לעומת זאת, משתמשים הרבה פעמים במטפורות כדי להסביר תבניות שינוי, תהליכים, התמרות וכ"ו. זו "האנשה הפוכה" - כלומר, המטפורה מתארת אותו ועוזרת להבין את עצמו ולא להיפך.
 

arana1

New member
בנוסף, וכאילו סותר לכאורה

בגלל הרגישות לתבנית השינוי, הדומם הוא לגמרי אינטגרטיבי לתנועה, מה שגורם להצפה כשכופים על האוטיסט תנועה ותבנית נורמטיבית המבוססת על הפרדה נוקשה בין הדומם לחי לכאורה.

בגלל זה האוטיסט רואה את הפסיכיאטר דווקא בארון, גם, ומבט, ביחוד בפנים של אדם שמבטאים המון צלילים וכיוונים סותרים, יכול להרעיש אוטיסט מעבר ליכולת הנסבל
האוטיסט יראה תנועה איפה שהאדם הנורמטיבי לא יראה כלום
ולכן מבחוץ הוא יתפש כדומם ומנותק ושקט מדי
הנסיון לרפא אותו מתנוחתו הקיומית מוציא אותו לגמרי מהשיווי המשקל העדין שמאפשר לו להכיל בו זמנית המון היבטים שונים
זה בדיוק כמו שמזיזים קליידוסקופ מילימטר אחד בשביל ליצור עולם שונה לחלוטין

זו באמת האנשה הפוכה כי היחס הכאילו מוגזם של אוטיסטים לחפצים הוא בדיוק ההפך מהחפצה
וזה לא שהגוף והמראה אינם משמעותיים אלא שהם אינם משמעותיים במובן הנרקסיסטי שלהם
שהוא המובן היחיד המקובל בחברה כיום

האדם הוא מרכז העולם בדיוק כשם שכל דבר אחר הוא מרכזה העולם
ויש בכל אלמנט גם פן אנושי
אבל כמו שכתבת זה בדיוק הפוך
כי זה לא שעץ או החיה מחקות את האדם אלא שהאדם הוא שמחקה את העץ והחיה
או יותר נכון מקיים איתם דיאלוג מסויים
שחלקיותו הוא שלמותו
 

dina199

New member
האנשה זה הענקת 'תכונות אנושיות'

לבעלי חיים וחפצים מכל סיבה שהיא. אני מניחה שיש אנשים שחושבים שזה עוזר להסביר כל מני דברים לאנשים אחרים. ואני מניחה שיש מקרים שזה מצליח.
אני אישית חושבת שזו פעולה לא הגיונית (גם אם היא משיגה את המטרה
)
 

asa112

New member
שאלה- אם אוטיסטים "מכוונים לתבנית שינוי"

אז למה קשה להם עם שינויים ? שינוי אמור להיות טבעי להם, לא ?
 
ממה שמוכר לי, קושי עם שינוי

להרגשתי, קשור בחוויה עמוקה של ריבוי מוקדי תנועה, שמצריכה סוג של "עיגון" כדי להמשיך להיות קיים כעצמי
כאשר 'עצמי' לא יכול להיות העוגן.
נראה לי ש'עצמי' יכול היה להיות עוגן טוב, כסכימה מאוד אישית של חווית הדינמיקות התקשורתיות, בגופנפש
אבל
הוא עובר תהליכים של ניתוק, של מידור תקשורתי, צורך לחיות חוקיות שאולה, לנטוש את גופו כדי לתפקד
זה מצריך היאחזות בציפורניים בקירות הממדרים, בשיפוט מבטו של האחר כדי להתקיים, מחוץ לתחושת ממשות.
 

arana1

New member
הבעייה אינה ריבוי מוקדי התנועה אלא שאין ביניהם אינטגרציה

יתכן שהאוטיסט מודע בחריפות גדולה מהממוצע לריבוי מוקדי התנועה
זה ניכר גם ברתיעה שלו מהמון וגם בהעדפה שלו ליחסים של אחד על אחד
וגם בעובדה שתנועתו אינה מבוססת על חיקוי אלא על נסיון למצוא אחדות דרך יחודיות ולא דרך אחידות

הנטיה להאחז בציפורניים בקירות נובעת מחוסר תמיכה באינטגרציה בין המרכזים
אנשים נורמטיבים שפחות רגישים ליחודיות הפרט גם פחות נוטים להאחז בקירות כי הקירות הרבה פחות מוחשיים להם
מי שזורם בנח עם הקיר לא חש בו

המידור הוא קשה להכלה כי הוא מפר את התנועה לשיחה בין המרכזים, שיחה רב מרכזית, רשתית, בשיחה כזאת בלווא הכי הנפש פחות מטלטלת כי למאפיינים כמו מרחק וגובה אין את המשקל שיש להם במרחב הנורמטיבי שבו כל מרכז מתחרה עם מרכז אחר על אותם משאבים

ההאחזות במבטו של האחר דוחקת לקיר כל עוד מבטו הוא מפריד את מה שמחובר ומחבר את מה שמופרד
במצב כזה לקירות יש באופן בלתי נמנע את המשקל הכי ניכר
זה לא ממשי כי אדם שמרגיש כך גם מרגיש חיבור והפרדה יותר אינטגרטיבים בין המרכזים השונים
אלא שאין לתחושה כזאת שום קיום במרחב הנורמטיבי
היא שונה ממנו נורא ובאופן מהותי מאוד
 

arana1

New member
בגלל

השינוי המתבקש מהם הוא שינוי שתואם את הדרך שבה הנורמה תופשת שינוי
ושינוי כזה גם סותר לתחושת השינוי שמעגנת את עצמיותם וגם מציב אותם בפני תהום
הארגון החברתי מבטא שינוי במובן הנורמטיבי ולא במובן האוטיסטי שלו שכמו שענת תיארה הוא יותר תבניתי, מוזיקלי, ופחות ליניארי ואחיד

אם היו מבקשים ממך כל הזמן להשתנות בדרך שלא תואמת לצורה שבה את תופשת וצריכה שינוי אז גם לך היה קשה עם שינויים

שוני מהותי מתבטא גם כשוני מהותי בתפישת היחסים בין הקבוע והמשתנה
וזאת האוטיסטית מבטאת זיקה מאוד שונה ממה שמקובל כיום כנורמה
 

ענתנוי

New member
לשינוי יש קצב

ומי שרגיש לתבניות שינוי רגיש מאד לקצב, לתדר, להרמוניה....
שינוי הוא טבעי אם הוא זורם בטבעיות - לא כשמישהו אחר כופה אותו עליך....
 

asa112

New member
הבנתי הכל

תבנית שינוי ושינוי זה שתי דברים שונים. תבנית שינוי יש למיים, רוח וארון. תבנית סטטית יש לפנים של בן אדם.
לכן אוטיסטים מעדיפים ארון מאשר בן אדם.
ואני לא מבינה למה לדברים האלו יש תבנייות האלו כי לא רוצה להקשיב.

הכל ברור כמו שמש.
 

ענתנוי

New member
פנים של בן אדם

משתנים כל הזמן. המידע נמצא בשינויים ולכן קשה כל כך להסתכל או להתמקד באנשים - עודף מידע. זה הרבה יותר קשה ומסובך מארון....

"להקשיב" - לשים לב לתנועה, לקצב, לצלילים במקום לצורות וצבעים.....
 

asa112

New member
אני יכולה להבין שקשה להתמקד בפנים של בן אדם

כי הוא נמצא בשינויים. אבל למה יש לו תבנית סטטית ? ולארון יש תבנית תנועה ?
אגב, הבנתי, שגם על תמונה של פנים קשה להסתכל, למרות שתמונה לא משתנה.
למה ?

ומה בעצם שינויים בפנים הם לא תנועה ?
 

arana1

New member
גם תמונה משתנה

ההבדל שאת עושה ורואה ומבטאת בין הסטאטי לדינמי חושפת שבניגוד ליומרתך לא התחלת אפילו להתחיל להבין מה שענת מתארת

קצת יותר צניעות וקצת פחות שחצנות עשויה לעזור בהמשך

למי שדינמי באמת אין דבר שלא נע
ואדם יכול לשקוע בהרהורים עמוקים וארוכים מול תמונת פנים
כי גם תמונה כזאת משקפת המון תנועות

משער שאוטיסטים נראים לנורמטיבים כקפואים ומנותקים בדיוק בגלל שהם ערים לכל התנועות במקומות שאנשים אטומים רואים רק סטאטיות
 

schlomitsmile

Member
מנהל
זה מזכיר לי חלום של ה

לפני כמה שנים סיפר:
חלמתי שהייתי בסלון, והתמונות על הקיר התחילו לדבר.
ממש להזיז את הפה ולדבר. לא זוכר מה אמרו, אבל זה היה מבהיל.
גם האח הבכור היה שם, אבל הוא היה כמו פסל.
&nbsp
ואפרופו דינאמיות במקומות "בלתי צפויים"- גם שיחה איתו שכבר סיפרתי עליה:
:"כל דבר שאנחנו רואים הוא חלק קטן מתוך סיפור עתיק.
לכל דבר הסיפור העתיק שלו.
לפעמים הסיפורים העתיקים משתלבים זה בזה.
רק מהסיפורים העתיקים בחדר הזה, אפשר היה לכתוב סיפור של אלף עמודים."
אמא:"ואו, זה נורא מעניין מה שאתה אומר!
אולי יום אחד תהיה סופר?"
בפליאה איך לא הבנתי:"אבל אני לא ממציא את הסיפורים, אני רק רואה אותם."
 

dina199

New member
תגידי לו שגם סופר לא ממציא


סופרים הכי טובים כותבים מה שהם רואים
 

arana1

New member


יתכן וגם לכן כל כך קשה לאוטיסטים במקומות הומי אדם שמי ששומע ורואה בכל פרט סיפור אינסופי בוודאי שיהיה מוצף במקומות צפופים

מי שרואה יודע שגם ההבדל בין להמציא ולגלות אינו נוקשה אלא חלק מהסיפור הוא גם הדיאלוג בין מה שנחשף למה שחושף
 

arana1

New member
לא הבנת כלום

דווקא בגלל שתבנית השינוי מתבטאת בצורה כל כך חזקה בפנים של האדם אז לאנשים קצת פחות אטומים מהממוצע וקצת יותר רגישים יד בעייה עם ההנחה שעומדת מאחורי הכפיה של מבט ישיר כמובן מאליו
לפסיכולוג,בדיוק כמו לנורמה שהוא מייצג, האדם הוא סתם חפץ, מישהו שבסך הכל מככב בתפקיד משנה בסיפור הכמובן נורא חשוב של מעמדו המקצועי והכלכלי של הוד חשיבותו נפוח התחת
לאוטיסט, פניו של כל אדם, הם זרם התרחשויות מרגש, מציף, מערער, רב כיוונים כוונות ושינויים

כי האוטיסט הוא בן אדם עמוק ורגיש לאנשים והפסיכולוג הוא אדם שלא אכפת לו מאף אחד
פחות או יותר

גם בגלל זה ארון עדיף על רוב האנשים
 
מתחבר בתחושותי, מכוונות לתבניות שינוי

מנקר לי, שהדברים שאני מעלה בשיחה עם עצמי על עצמי ואמא, פחות עוסקים באי יציבות של מצבי רוח לא קבועים, אלא בתחושת אי-הנוחות -עד- פלצות בחוויה אותה כמשהו שמשדר דבר אחד על פני השטח, ודבר שונה מאוד, מורכב, אפל וסודי בתוך החזה שלה. תקשורת זה להרגיש את "זה", אולם מה שאפשר היה לקיים כ"תקשורת" צריך היה להיות נעדר את "זה",
צריך היה להיות נעדר.
אולי (גם?) לכן, חוץ מהמעמד התקשורתי שיש לאלמנטים לא אנושיים, כפי שאת מתארת, אני חווה על פי רוב את האלמנטים האנושיים כבעלי מעמד תקשורתי מאיים.
 

asa112

New member
בלי קשר לתבניות, האנשה

זה לא דרך להסביר משהו בצורה כל שהי.
לדעתי, זה יותר מסורת עתיקה מאוד, שהגיעה אלינו מעבר רחוק מאוד, כאשר אנשים האמינו באמת שלבעלי חיים יש תכונות מדוברות. זה חלק מהתרבות של כל העמים בלי יוצאי דופן, לדעתי. אנשים תמיד סיפרו סיפורים כאלו (טוב, מספרי סיפורים תמיד היה אנשים עם כשרונות, אחרת אף אחד לא היה מקשיב להם, לכן סיפרים כמו ההוא בשירשור - לא היו , לדעתי). פעם סיפרו לכולם, היום מספרים לילדים. לא המציאו אותם כדי להציק לאוטיסטים.

אני מניחה, שאוטיסטים לא תמיד מבינים מסרים בסיפורים, אבל, לדעתי, יכולים להנות מהם לא פחות מאחרים.
תלוי בסיפור, עד כמה שהוא מעניין.

לכן לא הייתי מוותרת כך על סיפורי האנשה
 

arana1

New member
המסורת והתרבות צמחו מתחושות

הדרך שבה אנשים מספרים סיפורים משקפת את התחושות והרגישויות והצורה שבה הם מבטאים את המאווים
והדרך הזאת משתנה
ואיתה גם התרבות והמסורת
כי הדברים האלה הם מאוד חשובים
אולי הכי
אוטיסט מספר אחרת
וזקוק כמו כל אדם לסיפור שייצג את תחושותיו
והסיפור הזה שונה ממך ושונה מהמסורת כי האוטיסט הוא אדם שונה

אז אפשר לדבר על סובלנות ושילוב והכלה במילים מאוד גדולות אבל כשזה מגיע לשטח הכל נעלם ונקבר תחת בורות ודעות קדומות
 
למעלה