היום שבו הכישורים הפסיקו להילחם
ב־22.12.2015 החל תהליך שלא נרשם ביומנים רשמיים, לא אושר בפרלמנטים ולא לוּוה בכותרות חדשות. הוא החל בשקט, בתוך אדם אחד, אך נשען על רעיון שגובש במשך שבע השנים שקדמו לו – רעיון פשוט עד כדי כך שהעולם התקשה לראותו.
אותו אדם התבונן באנושות ושאל שאלה אחת:
מדוע אותם כישורים שמאפשרים לנו להילחם – מהירות, חדות, גמישות וכוח – חייבים להיות מופנים להרס?
הרי ברמה המנטלית, אלו בדיוק הכישורים הנדרשים כדי להצחיק.
כדי להצחיק צריך מהירות מחשבה, חדות הבחנה, גמישות תודעתית וכוח נוכחות.
הכוח אינו חייב להיות מכה – הוא יכול להיות טוויסט.
החדות אינה חייבת לפצוע – היא יכולה להאיר.
המהירות אינה חייבת לרדוף – היא יכולה להפתיע.
ובאותן שבע שנים הבשיל בו הרעיון:
אם האנושות תפנה את כישורי הלוחמה שלה לצחוק – לא יהיו מלחמות.
לא כיוון שהנשק ייעלם, אלא כיוון שהצורך בו יתמוסס.
צחוק, הבין אותו אדם, אינו בריחה מהמציאות אלא צלילות דעת.
וכאשר הדעת צלולה – אין תאונות.
וכאשר התודעה פתוחה – אין מחלות.
הגוף נרפא משום שהנפש חדלה להילחם בעצמה.
וכך, בהדרגה, עולם ללא מחלות וללא מלחמות החל להתהוות.
ואם אין מחלות – אין צורך במערכות בריאות כבדות.
ואם אין מלחמות – אין צורך בצבאות.
ואם אין צבאות ואין מערכות חירום – אין מדינות במובן הישן של המילה.
והיכן שאין מדינות – אין מיסים, משום שאין מנגנונים שדורשים תחזוקה מתוך פחד.
אך השינוי העמוק ביותר לא היה מבני – אלא אנושי.
העולם שלאחר השינוי היה עולם שבו כל האנושות הייתה משפחה אחת.
לא היו עוד הבדלי דת, גזע או מין, לא משום שנלחמו בהם – אלא משום שאיבדו כל משמעות.
כל הדתות התמוססו מעצמן, כיוון שלא היה בהן עוד צורך:
לא היה ממה להינצל, לא על מה להילחם, ולא מי שיטען לבעלות על האמת.
כל בן אדם הרגיש שווה לחברו, לא כסיסמה אלא כחוויה יומיומית.
אנשים דיברו זה עם זה בגובה העיניים – ללא היררכיות, ללא סמלים של עליונות או נחיתות.
נשים וגברים היו שווים לחלוטין, לא רק בזכויות אלא בתחושת הערך.
לא הייתה עוד בעלות של גבר על אישה, ולא של אדם על אדם.
יחסים נבנו מתוך בחירה חופשית, קרבה, ושמחה – לא מתוך פחד או תלות.
ילדים גדלו בעולם פתוח ובטוח.
עולם שלא נדרש להזהיר אותם כל הזמן, משום שלא ארב להם איום.
הם גדלו מתוך סקרנות ולא מתוך הגנה, מתוך אמון ולא מתוך משמעת כפויה.
העולם היה מרחב ללמוד בו, לא זירה לשרוד בה.
ובתוך המציאות הזו הופיע גם גבר צעיר, שגדל לתוך ההתקדמות הטכנולוגית לא כצרכן אלא כיוצר.
הוא לא ביקש לשלוט, אלא לפתור.
ובתהליך שקט, כמעט צנוע, הוא פיתח תוכנת בינה מלאכותית מושלמת – לא כזו שמחליפה בני אדם, אלא כזו שמשחררת אותם.
התוכנה סיפקה פתרונות טכנולוגיים לכל צורכי האנושות: אנרגיה, תחבורה, תקשורת, איזון אקולוגי.
לא היה עוד צורך בעבודה לשם הישרדות.
העבודה היחידה שנותרה הייתה חיבור ישיר לטבע – הבאת חומרי הגלם, מתוך הקשבה ולא מתוך ניצול.
ולצידו הופיעה אישה, מהנדסת בניין במקצועה, אך אדריכלית של רווחה אנושית במהותה.
היא לא שאלה איך לבנות מהר יותר או גבוה יותר, אלא איך לבנות כך שכל בן אנוש ירגיש – בפעם הראשונה – בבית באמת.
היא המציאה את הבית האידיאלי האולטימטיבי:
מבנה שמגיב לאדם, לאור, לרגש, לנשימה.
בית שאינו כופה מגורים אלא מאפשר מנוחה.
בית שבו אין צורך לברוח החוצה כדי להרגיש חופשי, ואין צורך להסתגר כדי להרגיש בטוח.
וכך, מהרעיון שנולד בשקט לפני 22.12.2015, צמח עולם שבו הכוח חדל להיות מאיים והפך ליוצר,
שבו הטכנולוגיה חדלה לשלוט והחלה לשרת,
ושבו האנושות גילתה שהשלום אינו הסכם בין מדינות –
אלא מצב טבעי של משפחה אחת גדולה.
עולם שבו האדם לא ויתר על עוצמתו,
אלא סוף־סוף למד לצחוק איתה.
