האנוי
כבר כמה חודשים שאני רוצה לבקר בהאנוי, גם בגלל שאני מת על אוכל אסייתי, וגם בגלל שמקומות חדשים כאלה תמיד מסקרנים אותי.
אבל איכשהו, עבר עוד ועוד זמן ובכל פעם הביקור שם נדחה.
היו גם כמה פעמים שרציתי להזמין מקום והם היו מלאים, אבל איכשהו הצלחנו סוף סוף להיזכר מוקדם מספיק ולהזמין שולחן ל-4 בשישי בערב.
המסעדה לא גדולה, עם 7-8 שולחנות בפנים, ועוד קצת יותר שולחנות בחוץ. אהבתי את הgיצוב, שכולל הרבה שימוש בארגזי פלסטיק מסוגים שונים, גם כחלק מהכיסאות והשולחנות. שילוב מוצלח בין זרוק למוקפד.
המארחת היתה מקסימה, ובזמן שחיכיתי לשאר החברים שיגיעו ולשולחן שיתפנה, היא הוציאה לי כוסית של סאקה, שהיתה קרירה וטעימה.
התיישבנו, וכשקראנו את התפריט, כמעט כולו נשמע לנו מעניין. החלטנו לתת למלצרית לבחור עבורינו את המנות, ואמרנו לה שנחלוק את כולן ושאין לנו ממש הגבלות בדברים שאנחנו לא אוכלים.
בעצתה, הזמנו יותר מנות ראשונות מעיקריות, בשני סבבים, והמנות יצאו די מהר מהמטבח.
ספייסי סולט קלאמרי – קלמרי מטוגן במלח סצ'ואן, פלפלוני צ'ילי, שום, סלרי ובצל ירוק (36 ש"ח) היה מעין סלט עם טבעות וראשי קלאמרי מטוגנים. הקלאמרי טוגנו היטב, בלי שמנוניות מיותרת והשילוב עם הסלט החמוץ-חריף היה מעולה. הקראנצ'יות מהטיגון והקראנצ'יות של הירקות השתלבו מצוין.
כיסוני הר גאו- מאודים במילוי שרימפס וערמוני מים (24 ש"ח) היו ארבע יחידות בגודל ביס די גדול, של בצק מעט שקוף ודביק (אני חושב שבזכות קמח טפיוקה) עם מילוי טעים ועסיסי של שרימפס. לא הורגשו ערמוני מים, אבל זה היה ביס בהחלט טעים.
עלי גפן ויאטנמיים – עשויים בגריל במילוי שייטל ולמון גראס (28 ש"ח) היו חמישיה של עלי גפן דקים. הם הרגישו לי יותר כמו מטוגנים מאשר עשויים בגריל, והיו קריספיים ומעט שמנוניים, אולי שמנוניים מדי. המילוי היה עסיסי וטעים, והם היו סוג של חטיף נחמד, אבל לא יוצא דופן.
סלט ויטאנמי קלאסי- אטריות צלופן, ספרינג רול, חסה, נבטים, אשכולית אדומה, בוטנים ועלים ברוטב קרמל, צ'ילי ולמון גראס עם בקר (48 ש"ח) היה סלט ממש כיפי ומרענן. רצועות הבשר הדקות היו פריכות וטעימות והסלט עצמו היה מעט חריף, עם המון כוסברה שתרמה, ביחד עם פלחי האשכולית, לרעננות. מהספרינג רול לא יצא לי לטעום.
וונטון סצ'ואן – במילוי עוף ברוטב ג'ינג'ר, בצל ירוק ושמן צ'ילי ביתי (24 ש"ח) היה מאכזב מאוד. הכיסונים הרגישו ממש כמו קרעפלך פשוטים, עם מילוי בטעם כמעט לא מורגש. גם שמן הצ'ילי הרגיש אנמי מדי. סתמי לגמרי.
רוטי מטאמבה – לחם מלזי פריך במילוי במילוי תרד, כוסברה,שיטאקי ובטנים שבורים (28 ש"ח) היה פריך וטעים. בצק דק ומטוגן (שקצת הזכיר לחלקנו מלוואח) עם מילוי מצוין שהורגש בו בעיקר התרד. ביחד עם רוטב היוגורט הצד, זה היה חטיף מצוין.
באן מי קלאסי- עוף, עם פטה כבד, מיונז צ'ילי, חמוצים אסייתים, עלים ירוקים (38 ש"ח) רצינו את הגרסא עם החזיר אבל היא אזלה. הכריך היה טעים, במיוחד בזכות ממרח הכבד המפתיע והשילוב שלו עם הירקות והמיונז. הלחמניה היתה סוג של לחמניית באגט די פשוטה. סוג של שדרוג למנת ה"מוקפץ בבאגט" שמוגשת ברבה מקומות של אוכל מהיר. לא מנה שמרגישה אסייתית במיוחד, אבל טעימה בכל אופן.
פאנג'ב באטר צ'יקן- פרגיות צלויות ברוטב מסאלה עשיר של קשיו ועגבניות, מוגש עם אורז (56 ש"ח) היה באמת תבשיל עשיר וגם טעים. העוף נשאר עסיסי והרוטב היה מעט פיקנטי ומאוד מתובל. לא גאוני כמו המנה הדומה שאכלתי בטאיזו, אבל עדיין מאוד מוצלח.
ברביקיו פורק-חזיר בגריל, פרוס ומוגש על אורז, בוקצ'וי, ביצה מטוגנת (54 ש"ח) הגיע לשולחן והיה מלוח בצורה קיצונית. קראנו למלצרית והיא החזירה את המנה למטבח ואמרה שיכינו לנו חדשה. המנה החדשה הגיעה די מהר, ונאמר לנו שבאמת נעשתה טעות במנה ונשפך בה הרבה יותר מדי רוטב סויה. המנה החדשה כבר היתה מעולה. החלמון הרך של הביצה הוסיף קצת קרמיות לבשר החזיר הפריך, שהיה ממש מצוין, והאורז עם הבוקצ'יו, שתובלו בלא מעט סויה, היו מצע מצוין. מנה נהדרת, והייתי שמח לקצת יותר בשר בה.
בשלב זה כבר היינו כולנו די מפוצצים, והחלטנו לא להזמין עוד מנות, וגם לוותר על קינוח, גם כי שמענו שהקינוחים הם לא הצד החזק של המסעדה, וגם כי באמת היינו מלאים.
שתינו עם הארוחה גם שני בקבוקי בירה סינגה (22 ש"ח כל אחד) שהיתה טובה ומרעננת, בירה סינגטאו אחת בפחית (18 ש"ח) שטעמתי ממנה ממש מעט והרגשתי בעיקר את הטעם המתכתי של הפחית וכוס יין אדום אחת (24 ש"ח) שהיה קיאנטי, והגיע בצורה משעשת במין כוס סבתא רגילה של מים.
ביחד עם השתיה, החשבון הגיע ל-420 ש"ח. די זול עבור ארוחה טעימה ומשביעה לארבעה.
האוכל ברובו היה טעים, אבל קצת פחות מהציפיות שלי.
הוא לא היה חריף ובועט מספיק לטעמי, וגם הטעמים ברוב המנות לא הרגישו חדים ואותנטיים מספיק, אם כי זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון יחסית למצאי המסעדות האסייתיות שלנו.
גם ההתלהבות של המלצרית לגבי כל מנה שהיא הציעה לנו לגבי כמה היא "מדהימה וחובה להזמין אותה" הרגישה קצת מיותרת, אם כי חוץ מזה היא היה ממש מקסימה, חברותית ונעימה.
אני בשמחה אחזור לאכול שם, כי באמת היה טעים ולא יקר, אבל ציפיתי לאוכל קצת יותר מרגש ומעניין.
כבר כמה חודשים שאני רוצה לבקר בהאנוי, גם בגלל שאני מת על אוכל אסייתי, וגם בגלל שמקומות חדשים כאלה תמיד מסקרנים אותי.
אבל איכשהו, עבר עוד ועוד זמן ובכל פעם הביקור שם נדחה.
היו גם כמה פעמים שרציתי להזמין מקום והם היו מלאים, אבל איכשהו הצלחנו סוף סוף להיזכר מוקדם מספיק ולהזמין שולחן ל-4 בשישי בערב.
המסעדה לא גדולה, עם 7-8 שולחנות בפנים, ועוד קצת יותר שולחנות בחוץ. אהבתי את הgיצוב, שכולל הרבה שימוש בארגזי פלסטיק מסוגים שונים, גם כחלק מהכיסאות והשולחנות. שילוב מוצלח בין זרוק למוקפד.
המארחת היתה מקסימה, ובזמן שחיכיתי לשאר החברים שיגיעו ולשולחן שיתפנה, היא הוציאה לי כוסית של סאקה, שהיתה קרירה וטעימה.
התיישבנו, וכשקראנו את התפריט, כמעט כולו נשמע לנו מעניין. החלטנו לתת למלצרית לבחור עבורינו את המנות, ואמרנו לה שנחלוק את כולן ושאין לנו ממש הגבלות בדברים שאנחנו לא אוכלים.
בעצתה, הזמנו יותר מנות ראשונות מעיקריות, בשני סבבים, והמנות יצאו די מהר מהמטבח.
בשלב זה כבר היינו כולנו די מפוצצים, והחלטנו לא להזמין עוד מנות, וגם לוותר על קינוח, גם כי שמענו שהקינוחים הם לא הצד החזק של המסעדה, וגם כי באמת היינו מלאים.
שתינו עם הארוחה גם שני בקבוקי בירה סינגה (22 ש"ח כל אחד) שהיתה טובה ומרעננת, בירה סינגטאו אחת בפחית (18 ש"ח) שטעמתי ממנה ממש מעט והרגשתי בעיקר את הטעם המתכתי של הפחית וכוס יין אדום אחת (24 ש"ח) שהיה קיאנטי, והגיע בצורה משעשת במין כוס סבתא רגילה של מים.
ביחד עם השתיה, החשבון הגיע ל-420 ש"ח. די זול עבור ארוחה טעימה ומשביעה לארבעה.
האוכל ברובו היה טעים, אבל קצת פחות מהציפיות שלי.
הוא לא היה חריף ובועט מספיק לטעמי, וגם הטעמים ברוב המנות לא הרגישו חדים ואותנטיים מספיק, אם כי זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון יחסית למצאי המסעדות האסייתיות שלנו.
גם ההתלהבות של המלצרית לגבי כל מנה שהיא הציעה לנו לגבי כמה היא "מדהימה וחובה להזמין אותה" הרגישה קצת מיותרת, אם כי חוץ מזה היא היה ממש מקסימה, חברותית ונעימה.
אני בשמחה אחזור לאכול שם, כי באמת היה טעים ולא יקר, אבל ציפיתי לאוכל קצת יותר מרגש ומעניין.
