האמת על ה"שלום"

[מנשה הקיצוני]

האמת על ה"שלום"

לאחר דיון קצר עם חברים בנוגע לרווחים שמצרים תפיק מהפיגוע בסיני, נזכרתי באחת מהפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר שנעשו אי פעם בישראל, ושמעולם לא קיבלה את החשיפה הראוייה לה. הידעתם שבתקופת ממשלת רבין בזמן שכל הגנרלים של הצבא היו עסוקים בחלומות באספמייה וכשהאופוריה שררה באוויר, העביר למצרים שר האנרגיה דאז מטעם מפלגת העבודה, משה שחל, מפות המפרטות את מיקומי מרבצי האורניום שישראל מצאה בסיני. השערורייה הגדולה היא שעד מצרים אפילו לא ידעה שיש מרבצי אורניום בסיני, וישראל נתנה לה במתנה את המידע הרגיש הזה! מכיוון שזכרתי את המקרה עוד מאותם הימים, האיזכור היחיד שמצאתי לו ברשת הוא במאמר של בועז העצני שכתב על על הנושא: לקריאת מאמרו של בועז העצני הקישו כאן לא עברו הרבה שנים מאז, והנה בשנת 2002 לפי כתבה בעיתון הארץ מצרים החליטה להתחיל לכרות אורניום מסיני, כאשר היא מתכוונת להעשיר אותו בסיוע סין, ולייצר טילים ארוכי טווח! לקריאת הכתבה מעיתון הארץ הקישו כאן עכשיו איפה הנזק יותר חמור? בפרשה של משה שחל שהיום הוא עורך דין מצליח וחופשי או אצל אלחנן טננבאום שמוקצה בכל ישראל? היום לאחר הפיגוע, אנו שומעים על מחדל נוסף שבמסגרתו מסכים צה"ל לפתוח את הסכמי השלום עם מצרים ולאפשר לצבא המצרי להכניס כוחות לסיני, איפה השכל?! לקריאת הכתבה מ ynet בנוגע לאישור צה"ל להכניס כוחות מצריים לסיני הקישו כאן

 

[מנשה הקיצוני]

החברים של עופר יש גבול

מאת: דונחאד או'ליאת'אן Donnchad O Liathan פורסם ב"ג'רוזלם פוסט", 28/09/2004 אינני ידיד אירי של ישראל. רשמית. אכן, אני עד כדי כך לא מתאים לתואר הזה, שהממונים על הענקתו אינם משיבים למכתביי. אשמתי היא ככל הנראה ההשקפה, שגבולותיה של ישראל אינם עניינו של אף אחד באירלנד. אז הנה מה שקרה. קבוצה המכנה עצמה "ידידי ישראל האירים" (IFOI), הוקמה לאחרונה בתגובה למה שנראה כהטיה אנטי-ישראלית בתקשורת האירית. חברי הקבוצה מסכימים על חמישה עקרונות: 1) הקמתה של מדינה פלשתינאית לצידה של ישראל; 2) הקמת המדינה הזאת בדרכי שלום ושלא על חשבון ביטחון ישראל; 3) חובה לפרק מספר התנחלויות יהודיות בגדה המערבית ובעזה על-מנת להקל על הקמתה של מדינה פלשתינאית; 4) תמיכה בזכות השיבה של פליטים פלשתינאיים למדינה הפלשתינאית החדשה בלבד; 5) תמיכה בפתרון צודק של שאלת ירושלים, אשר ככל האפשר תהיה תואמת לשאיפות שני העמים. היו לי כמה הסתייגויות, אולם מה שבאמת הטריד אותי הוא שכל הדברים הללו אינם העסק שלי. ככל שהמאמץ נושא כוונות טובות – לא יכולתי לתמוך בו. כתבתי לקבוצה והצהרתי שאינני יכול לתמוך בעקרונותיה כיוון שישראל היא מדינה ריבונית ושלשום לא-ישראלי אין הזכות להגיד לה כיצד לפעול. אמרתי שלפי השקפתי גבולות הקבע של ישראל צריכים להיקבע על-ידי ישראל ושכנותיה כחלק מחוזה שלום סופי ושההחלטה לגבי ההתנחלויות וכל השאר צריכה להתקבל על-ידי הצדדים עצמם בלבד. המכתב הזה ואחרים שבו בעקבותיו – נותרו ללא התייחסות. מדוע אפילו ידידים-מטעם-עצמם של ישראל, מתנים את ידידותם בכך שישראל תקבל קווי-מדיניות אשר, ככל שיהיו הגיוניים – אינם נתונים להחלטתם? אני חש שכאן נכנסת ליישום התבנית המחלקת בין "ישראלים טובים" ל"ישראלים רעים", תבנית שנפוצה בקרב האינטליגנציה של האיחוד האירופי. ישראל, כפי שהיא קיימת כיום וכפי שהתקיימה החל מ-1948, היא המנודה של האליטה האירופית, מדינה מצורעת. עבור המעמדות הפטפטניים של אירופה, עצם הרעיון של קיום ישראל הוא שגוי. זה לא שמישהו באירופה מתנגד לישראל בגלל שהיא מלאה ביהודים – חס וחלילה. לא, כל זה כבר מאחורינו. האירופים אומרים שזו מדיניותה של ממשלת ישראל שכה נתעבת בעיניהם. אילו רק יהיו הישראלים טובים וינהגו בפלשתינאים בצורה נאותה, הכל ישוב על מקומו בשלום. בעיקרו של דבר, המינימום הנחוץ הוא חזרתה של ישראל לגבולות של טרום-1967, כך שתוכל לקום מדינה פלשתינאית בגדה המערבית ובעזה. כל חברי האינטליגנציה של האיחוד האירופי מסכימים על כך. חוקת אגודת הידידות האירית משקפת את זאת. כל פעולה של ישראל נשפטת על בסיס תכנית-העל הזאת. החדשות מדווחות דרך המשקפיים של הקיטוב הזה. בהתאם לתבנית, אנו שומעים שראש הממשלה הישראלי, ה"טוב" החדש, אריאל שרון, הובס על-ידי הישראלים ה"רעים" בגוש הליכוד המרושע. לילה לפני כן דיווחו בחדשות שממשלת ישראל (הרעה) החליטה להמשיך עם בניית 1000 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות הישראליות (הרעות) באדמה הכבושה של הערבים (שהם תמיד טובים, ללא קשר למה שהם עושים), שמשמעות הדבר היא שלא יהיה שלום כל עוד לא צמחו מנהיגים ישראלייים טובים. החלום האירופי הוא של ישראלים טובים, מונהגים בידי אריאל שרון הטוב ושמעון פרס הטוב, ליציאה מעזה, מהגולן, ומהגדה המערבית, כולל כל ההתנחלויות, לפרק את החומה [=הגדר], לתת לכל הערבים שחפצים "לחזור" לישראל לעשות זאת, על-מנת שכך, ייכון אז השלום. לפי השקפתי, אילו תושבי ישראל היו מסכימים לפתרון כזה, הרי שהם היו משוגעים. לא חשוב מה כן יקרה – מה שבטוח שלא ייצא מזה שלום. אך אם ישראל רוצה לעשות זאת, זהו העניין שלה. התנגדותי לקונצנזוס של האליטה האירופית אודות ישראל נובעת מכך שהאליטה מנסה לכפות על אומה עצמאית וריבונית, ישראל, את השקפותיה הסובייקטיביות. אין זה מתפקידנו לעשות זאת. החוק הבינלאומי מכיר בזכות להתגוננות. ישראל התרחבה על-חשבון אוייביה שתקפו אותה. החוק הבינלאומי אף מכיר בזכות הכיבוש. אין שום ספק, למשל, שהשטחים הגרמניים לשעבר של מזרח פרוסיה ודאנציג הם כעת חלק חוקי מפולין, ושהשטח הגרמני לשעבר של קניגסברג הוא כעת קאלינגרד וחלק מרוסיה. הערבים ויתרו על זכויותיהם לקבל את תנאי החלטת חלוקת פלשתינה על-ידי האו"ם, ביום שבו הם דחו את ההחלטה ותקפו את ישראל. מאז ואילך, על-פי החוק הבינלאומי – כל הקלפים נטרפו, והכל פתוח. ישראל ניצחה במלחמות של 1956 [=מבצע קדש], 1967, ו-1973. היא תמיד היתה מוכנה לעשות שלום עם שכנותיה. אין זו אשמתה של ישראל שהיא עדיין במצב מלחמה. התנגדותי לאינטליגנציה האירופית הליברלית, אינטלגנציה שמומחשת על-ידי אגודת הידידות האירית מטעם-עצמה, היא ההשקפה שלאף לא-ישראלי אין זכות להציב תנאים לעם בישראל. בהקשר הזה, וכבן לעם האירי, אינני מאמין שאנחנו צריכים לחלק בין ישראלים "טובים" ו"רעים". ישנם רק ישראלים טובים שאוהבים את ארצם, וכפי שמתאים לדמוקרטיה, מחזיקים במגוון רחב של השקפות. הכותב הוא דוקטורנט, חי בדבלין (בירת אירלנד). תרגום מאנגלית: אריה פרלמן

 

[levikon]

הוא כותב נכון מאוד.../images/Emo45.gif

ברגע שהערבים פתחו במלחמה נטרפו הקלפים. זה המשפט הכי חכם שלו.