אף אחד לא נגמל
טוב קלאפטון נגמל אבל אצלו גמילה זה תחביב יותר מכל דבר אחר. דווקא הסיפור של גרפונקל מעלה את האמיתית איך זה שעדיין יש לו כסף ללימוזינות??? לעצם העניין, השימוש בסמים הן מצד המוסיקאים והן מצד הקהל שלהם שינה את המוסיקה מאז 1964 וממשיך לשנות אותה עד היום, אפשר ממש לעשות מפה די מדוייקת של סמים פופלריים ולראות כיצד השינוי בפופלריות של סם מסויים משנה בתוך כמה שנים את סוג המוסיקה הפופלרית, במאמרו המצויין
מי ירה ברוק המתקדם, מתייחס לעניין אורי ברייטמן מנקודת המבט של הפרוג (וקצת פחות גם הפסיכדליה) אבל בגדול זה עובד עד היום.
The Needle and the Damage Done- סמים ברוק, קיצור תולדות הזמן אחד הדברים החשובים במוסיקה היא האנטראקציה בין הקהל לאומן, כשהגריטפול דד ניגנו בקליפורניה באמצע שנות השישים הוא ניגנו לקהל שצרך LSD יותר ממים, גם האומנים עצמם, צרכו את אותם הסמים בדיוק ואם מאזינים לדד בהופעה מאותם שנים אפשר לתרגם את שינויי הקצב והווליום בהופעה כניסיון להתאים את המוסיקה לעליות והרידות האופיניות למי שצורך את הספ (ג'רי גרסיה אמר בהזדמנות שזה מה שהם ניסו לעשות, אם כי לא ממש ברור לי איך הוא זוכר את זה). המלחמה של ראשויות החוק האמרקאיות והבריטיות בסמים הובילו לעלייתם של מה שאנחנו מכנים "סמים קלים" כאלה שמרפים את השרירים ויוצרים אווירה כללית נעימה יותר, סמים כאלה איפשרו לקהל להיות פתוח יותר ליצירות ארוכות ומורכבות יותר וביטלו את הצורך "להרקיד" או להפעיל את הקהל, כפי שהיה מקובל בהופעות רוק (שהתחיל להזכיר לכולנו כריקוד), כך יצירות ארוכות ושכלתניות יותר, כמו של קינג קרימזון, פינק פלוייד או ELP יכלו להתקבל טוב יותר על ידי הקהל. השינוי הגדול במוסיקה, שראינו בסוף שנות השבעים, התחיל למעשה הרבה שנים קודם, הרבה דובר על יחודיותו של אלבום הבננה של וולווט אנדרגאונד, אלבום זה לא היה אלבום "היפי" לא בתוכן ולא במהות, הוא תיקשר עם תרבות הפסיכדליה של שנות השישים אבל מעמדה של קטגור ולא של חבר במצעד ההיפים הגדול, אחת הסיבות לכך (ואולי הסיבה המכריעה) הייתה שבחבורה שהסתופפה סביב אנדי וורהול בניו יורק וחברי המחתרת היו חלק ממנה, הסם המועדף היה הרואין ולא LSD או גראס, המוסיקה בהתאם, קשוחה יותר, אפלה יותר וכבדה הרבה יותר. עוד דוגמא לשינוי הסגנון, שעתיד לבוא אפשר למצוא אצל הסטוג'ס של איגי פופ, שכבר ב 69 עשו מה שאין דרך לכנותו אלא פאנק, הסוטג'ס של איגי הושפעו בעיקר מכמיות ענק של אלכוהול והרואין והדבר מתבטא הייטב במוסיקה שלהם. שינויים כלכליים וחוקיים גורמים לסם אחד להפוך לפופלרי ולאחר להפסיק להיות כזה, השינויים הכלכליים הגדולים של תחילת שנות השמונים בארה"ב ובבריטניה הובילו לעליתו של הקוק ואח"כ של הגראס, זה הוביל לשינוי משמעותי במוסיקה ואין ממש צורך להרחיב על עליית הפאנק רוק. גם היום העניין ניכר לעיין, כל מי שיכנס למועדון בו מנגנים(?) טראנס יוכל להבין בקלות שהסם הפופלרי בימנו, אקסטזי, מתאים מאוד לסוג המוסיקה הזה ועוזר "להנות" יותר מהשפעתו.
Weird Scenes Inside the Gold Mine- אז מה באמת הקשר? אין ספק שאפשר ליצור מוסיקה טובה מעניינת ומגרה את הדמיון גם בלי סמים ויש הרבה דוגמאות לכך, אבל, בין אם הדבר אפשרי ובין אם לאו, העובדה היא, ששימוש בסמים השפיעה רבות הן על יוצרי הרוק והן על המאזינים, עולם המוסיקה לא היה דומה אפילו לזה שאנחנו מכירים לולא השימוש בסמים משני תודעה. השימוש בסמים על ידי מוסיקאים והשפעת הסמים על אותם מוסיקאים היא רק בבואה לשימוש וההשפעה שהיו לסמים אלו על המאזינים, אם מאזיניו של סיד בארט למשל, לא היו צורכים מינונים שונים של אותם סמים שהוא צרך בשנות היצירה שלו, ספק אם הייתה התלהבות כזו גדולה מהמוסיקה שלו (בטח לא בשנות השישים) וספק גדול עוד יותר אם מי מאיתנו היה שומע עליו היום, או אם הייתה לו (או ללהקתו) השפעה כזו גדולה על המוסיקה המודרנית. רוק אנד רול הוא תחום מוסקאלי/אומנותי שפונה למאסות של קהל וככזה הוא חייב להיות רלוונטי לחיי הקהל שלו, מאחר וסמים הם חלק מחייהם של אנשים מזה 40 שנה כבר, מן הסתם המוסיקה הפופלרית ובכללה הרוק תיצג צד זה בחיי המאזינים.
. תזכרו, יש רק כלל אחד שעומד בשרשור הזה: אין להטיף לשימוש בסמים. כלומר - ספרו שזה אחלה, אל תגידו שחייבים לנסות. וסמים גם הרסו את זוהר ארגוב, סיבה טובה למה הכלל הזה מתבקש
.
