אכן קרה../images/Emo178.gif
ואחרי שקרה, כי זה לא באמת קורה הרבה, ניגשתי לחקור את העניין. אני אדלג על הפרטים לטובת התובנה: בסיטואציה כזו מתקיימת בעיית תקשורת הנוגעת לעניין תפיסת האירוע משני הצדדים. לך היה ברור מה התכוונת שיקרה ולקהל לא. או ההיפך - לקהל הייתה תפיסת התרחשות מסויימת ולך הייתה תפיסה שונה. מדובר בחוסר תיאום בסיסי בעניין הפרספקטיבה של "מה קורה כאן באמת?" הדרך לפתרון הבעייה אם כך קשור בתיאום ציפיות. את ביצעת אותו בינך לבין המזמינה אבל לא בינך לבין הקהל. קורה לעיתים שאדם להוט במיוחד לעניין אמנות הסיפור מזמין מספר למען קרוביו ומכריו רק משום שהוא רוצה להעניק להם חוויה שהוא מחשיב כמענגת. אין הדבר אומר שהם חושבים אותו הדבר ויש להם הכלים המתאימים להעריך אותה ככזו. החלק הראשון של אירוע סיפורי משמש למספר כזמן "תיעול" הציפיות המשותפות של שני הצדדים ויצירת המסגרת והמצע לבניית האירוע הסיפורי כולו. זה זמן של הקשבה עמוקה לקהל ולצרכיו, איסוף רמזים, כדי להשיב לקהל את המפתח באמצעותו יוכל לפענח את האירוע. לא מספיק שיש לנו תוכן טוב - אנחנו צריכים למסור אותו לקהל באופן בו הוא יוכל לזהות אותו ככזה. כרלוונטי לצרכיו. היכולת לעשות זאת מבוססת על פיתוח קשב וזיהוי המתרחש מולנו. עם זאת, קיימות גם סיטואציות קיצוניות בהן קיים אלמנט בלתי ידוע, חזק במיוחד, שלא יאפשר יצירת קשר אותנטי בין מספר לקהלו. יכול להיות שיש כעס בתוך הקבוצה כלפי המזמין, אנטגוניזם לכך שאדם יחיד תופס את הבמה באירוע חברתי, קשר משפחתי/ חברתי חזק בין הנוכחים שדוחה כל התערבות אחרת וכדומה. לפעמים קורה שהנוכחים באים מתוך תפיסה שאין תוכן חשוב יותר מאשר הם עצמם - בעיקר מבוגרים צעירים או קבוצות בכירים בתחום העבודה. למקרים האלה זקוק המספר ליכולת יצירת תקשורת בינאישית חדה במיוחד ולהרבה מאוד נסיון. עבור מספר בתחילת דרכו יכולה חוויה כזו להיות הרסנית. בכל מקרה אני מציעה לך להתבונן שוב אל תוך האירוע ולבדוק עבור עצמך בלבד מה מתוכו את רוצה לקחת הלאה כצידה לדרך, כלימוד ואיך את רוצה להשיל אותו מעלייך ולהמשיך הלאה ברגל קלה. בברכה,
