האם צריך להיפרד???
היי לכולם, אני חדשה בפורום.
רציתי להתייעץ אתכם מכיוון שיש לי קצת צרות בקשר ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
אני בת 26 ובן זוגי בן 28, אנחנו מעל ל4 שנים ביחד, גרים יחד שנתיים (אצל הוריי).
כבר המון זמן שיש ביני לבינו בעיות רציניות (שנה וחצי), אנחנו רבים המון, רב הזמן על דברים שקשורים למשפחה שלו שמסרבת לשחרר ממנו עם כל מיני בקשות אבסורדיות לחלוטין (אני לא ארחיב פה, אבל תסמכו עליי - דברים הזויים לגמרי, שרק מוכיחים כמה אין להם כבוד אליו ופשוט לא אכפת להם שהם מפריעים לנו בלי הפסקה). וגם הוא לא עוזר הרבה בנושא כי הוא רק נותן להם עוד ועוד לגיטימציה להיות תלויים בו, כי זה נראה שברגע שהם מבקשים ממנו משהו - הוא פשוט "מתעוור" ולא רואה כלום עד שהוא ממלא אחר הבקשות שלהם ואז חוזר להיות נורמלי.
בכל פעם שאני מדברת איתו עליהם, הוא מתנהג כאילו שהמשפחה שלו זה איזה דבר קדוש שאסור לדבר עליו (מה שגורם לי לחבב אותם עוד פחות), אבל לפני שנתיים למשל כשאחותו ניסתה לסכסך בינינו ואמרה עליי כל מיני דברים נוראיים, הוא לא קפץ עליה ישר ואמר לה שלא להעיז לדבר עליי ככה, אלא אמר לה: "טוב, אם זה מה שאת חושבת, בעיה שלך" ורק כמה שעות אחרי הוא הלך לדבר איתה פנים מול פנים ולהבהיר לה שאסור לה להתערב בינינו, אבל זה היה בעיניי too little too late כי זה לא נאמר ברגע האמת.
בכל אופן, הוא לא מבין שיש לו ולנו בעיה רצינית עם המשפחה שלו, אבא שלו שולט בו כמו בובה על חוטים, ובכלל באופן כללי, אני מרגישה שהמשפחה הזאת תקועה לי כמו עצם בגרון.
אני אוהבת אותו, ויש בו הרבה דברים טובים שאף גבר לא יכול להתחרות בו עליהם, אבל כאילו כל מה שטוב נעלם כבר ומתחבא מתחת להרים של תסכול וכעס וטינה של שנינו אחד על השני.
אני חייבת לציין, זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלו, הם אנשים טובים סך הכל, אבל יש להם בעיית "קומוניות" (הם כמו קומונה) - ככה אני קוראת לזה. זאת אומרת, הכל של כולם, כל הזמן, ואין גבולות, האחים שם מתנהגים כאילו הם עדיין בני 10 גרים כולם באותו החדר, ולא כמו אנשים בוגרים שצריכים ללהתחיל את החיים הבוגרים שלהם ולהיפרד לאט לאט מהבית. ואני באה מבית שונה לחלוטין, כל האחים שלי כבר נשואים עם בית ומשפחה משלהם, ואפילו שאנחנו מאוד מגובשים ומאוד אוהבים להיפגש כל הזמן ולהיות ביחד, אנחנו מבינים שזה כבר לא כמו שהיינו ילדים, ולכל אחד יש את המשפחה שלו עם הגבולות שלו ואנחנו מכבדים את זה. ואני יודעת שאני וחבר שלי לא נשואים עדיין, אבל אני אומרת לעצמי למה להכניס ראש בריא למיטה חולה???
מפחיד אותי למשל לעבור לגור איתו, כי מאיך שאני מכירה את המשפחה הזאת, הם יהיו שם כללללל הזממממן, עם או בלי אישורינו, ואע"פ שהוא אומר שזה לא יקרה, אני מכירה אותם ואותו יותר מדי טוב, כי אני יודעת שבסוף הוא ייכנע להם. הם מרגישים (באופן טבעי) שאני גונבת אותו מהם, ואני מבינה שזה כואב להם, אבל זה העולם, לא? אנשים מתבגרים, נפרדים ממשפחת המוצא שלהם ובונים משפחה משלהם, או שאני טועה?
הוא טוען שהוא יודע שיש לו בעיה רצינית איתם, אבל בכל פעם, ברגע הקובע, הוא מפשל וממציא כל מיני תירוצים כאילו הפעם זה מוצדק לנהוג ככה.
בכל אופן, זה היה על רגל אחת, והכל יצא לי ממש מבולבל, כי גם אני מבולבלת, אז מצטערת על החפירה.
מישהו מוכן לייעץ מה צריך לעשות?
היי לכולם, אני חדשה בפורום.
רציתי להתייעץ אתכם מכיוון שיש לי קצת צרות בקשר ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
אני בת 26 ובן זוגי בן 28, אנחנו מעל ל4 שנים ביחד, גרים יחד שנתיים (אצל הוריי).
כבר המון זמן שיש ביני לבינו בעיות רציניות (שנה וחצי), אנחנו רבים המון, רב הזמן על דברים שקשורים למשפחה שלו שמסרבת לשחרר ממנו עם כל מיני בקשות אבסורדיות לחלוטין (אני לא ארחיב פה, אבל תסמכו עליי - דברים הזויים לגמרי, שרק מוכיחים כמה אין להם כבוד אליו ופשוט לא אכפת להם שהם מפריעים לנו בלי הפסקה). וגם הוא לא עוזר הרבה בנושא כי הוא רק נותן להם עוד ועוד לגיטימציה להיות תלויים בו, כי זה נראה שברגע שהם מבקשים ממנו משהו - הוא פשוט "מתעוור" ולא רואה כלום עד שהוא ממלא אחר הבקשות שלהם ואז חוזר להיות נורמלי.
בכל פעם שאני מדברת איתו עליהם, הוא מתנהג כאילו שהמשפחה שלו זה איזה דבר קדוש שאסור לדבר עליו (מה שגורם לי לחבב אותם עוד פחות), אבל לפני שנתיים למשל כשאחותו ניסתה לסכסך בינינו ואמרה עליי כל מיני דברים נוראיים, הוא לא קפץ עליה ישר ואמר לה שלא להעיז לדבר עליי ככה, אלא אמר לה: "טוב, אם זה מה שאת חושבת, בעיה שלך" ורק כמה שעות אחרי הוא הלך לדבר איתה פנים מול פנים ולהבהיר לה שאסור לה להתערב בינינו, אבל זה היה בעיניי too little too late כי זה לא נאמר ברגע האמת.
בכל אופן, הוא לא מבין שיש לו ולנו בעיה רצינית עם המשפחה שלו, אבא שלו שולט בו כמו בובה על חוטים, ובכלל באופן כללי, אני מרגישה שהמשפחה הזאת תקועה לי כמו עצם בגרון.
אני אוהבת אותו, ויש בו הרבה דברים טובים שאף גבר לא יכול להתחרות בו עליהם, אבל כאילו כל מה שטוב נעלם כבר ומתחבא מתחת להרים של תסכול וכעס וטינה של שנינו אחד על השני.
אני חייבת לציין, זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלו, הם אנשים טובים סך הכל, אבל יש להם בעיית "קומוניות" (הם כמו קומונה) - ככה אני קוראת לזה. זאת אומרת, הכל של כולם, כל הזמן, ואין גבולות, האחים שם מתנהגים כאילו הם עדיין בני 10 גרים כולם באותו החדר, ולא כמו אנשים בוגרים שצריכים ללהתחיל את החיים הבוגרים שלהם ולהיפרד לאט לאט מהבית. ואני באה מבית שונה לחלוטין, כל האחים שלי כבר נשואים עם בית ומשפחה משלהם, ואפילו שאנחנו מאוד מגובשים ומאוד אוהבים להיפגש כל הזמן ולהיות ביחד, אנחנו מבינים שזה כבר לא כמו שהיינו ילדים, ולכל אחד יש את המשפחה שלו עם הגבולות שלו ואנחנו מכבדים את זה. ואני יודעת שאני וחבר שלי לא נשואים עדיין, אבל אני אומרת לעצמי למה להכניס ראש בריא למיטה חולה???
מפחיד אותי למשל לעבור לגור איתו, כי מאיך שאני מכירה את המשפחה הזאת, הם יהיו שם כללללל הזממממן, עם או בלי אישורינו, ואע"פ שהוא אומר שזה לא יקרה, אני מכירה אותם ואותו יותר מדי טוב, כי אני יודעת שבסוף הוא ייכנע להם. הם מרגישים (באופן טבעי) שאני גונבת אותו מהם, ואני מבינה שזה כואב להם, אבל זה העולם, לא? אנשים מתבגרים, נפרדים ממשפחת המוצא שלהם ובונים משפחה משלהם, או שאני טועה?
הוא טוען שהוא יודע שיש לו בעיה רצינית איתם, אבל בכל פעם, ברגע הקובע, הוא מפשל וממציא כל מיני תירוצים כאילו הפעם זה מוצדק לנהוג ככה.
בכל אופן, זה היה על רגל אחת, והכל יצא לי ממש מבולבל, כי גם אני מבולבלת, אז מצטערת על החפירה.
מישהו מוכן לייעץ מה צריך לעשות?
