האם פעלתי נכון?

[באדי תות]

האם פעלתי נכון?

כל יום בשעה 13 שחוזרים מבית הספר שני הילדים יש להם שעתיים להיות לבד עד לפני הריטאלין הכל היה מצוין, הם ביחסים נהדרים הילד באותה שעה, כנראה שזמן הכדור פג ויש לו פרק זמן שהוא מאוד עצבני ואז מתחילים ויכוחים ב-14 הכל נגמר וממשיכים לשחק בכיף אתמול ניהלתי איתם שיחה (הם בני 8 ו-10) וסיפרתי להם שיכול להיות שזו תופעה של הכדור וכדאי שנעזור אחד לשני ובזמן הזה כל אחד יהיה בחדר שלו או בטלויזיה אחרת כדי שלא יהיו ויכוחים היום הבן התקשר עכשיו ואמר שהוא מרגיש את הכעס מתקרב עשינו הרפייה דרך הטלפון והנה עכשיו הוא נרגע האם זה נכון לספר ולשתף בדברים האלה?

 

[א רויטל]

לפי דעתי מצויין,

וההוכחה לכך תגובת הילד...

 

[חיוך נצחי]

כל הקלפים על השולחן, זו דעתי

אני מאוד משתפת ומערבת את הילדים שלי, מאז אותו יום שבו אובחן בכורי לראשונה. לפני 13 שנים לערך. זה לא רק להסביר להם, אלא ממש לשתף אותם בהליכי חשיבה והחלטות בכל נושא שקשור ל-ADHD שלנו. מאחר ועבר הרבה זמן ובכל השנים הללו גידלתי את ארבעת ה-ADHDים שלי בפתיחות ומעורבות מוחלטת- יכולה לספר שאצלי זה עשה את שלו. הכוונה? הילדים מעורבים ומבינים, כמעט כמו אמא שלהם בנושא הADHD שלהם, הטיפול התרופתי ובמה זה מתבטא. המודעות והמידע, מקלים עליהם לזהות,לחפש פתרונות ולשתף אותי כשמשהו לא מסתדר. המודעות והמידע עוזרים להם לתמוך אחד בשני ובמשך השנים- גם בחברים שאחרים לא מבינים אותם כל כך טוב. לא אחת קרה שאמהות או הילדים עצמם יצרו איתי קשר לאחר שהילדים שלי "שידכו" אותי לעזרתם. עוזר להם גם בהתמודדות מול הסביבה ובבטחון שלהם. אין להם בעיה לדבר,לשתף,לספר. ויותר מכל- עוזר לעצמאותם ועוזר להם לקבל החלטות נכונות לפי צרכיהם האישיים ולא לפי שיקולים חברתיים. לדוגמא- בכורי נאלץ בשנה שעברה להחליט אם להשאר בבי"ס רגיל עם כל חבריו, או לעבור לבי"ס ח"מ שם יוכל להגיע לבגרות עם פחות לחץ ויותר תמיכה. ההחלטה היתה לו כואבת (פרידה ממקום ומחברים), אך היתה החלטה קלה- כי ידע שלזה הוא זקוק. החלטה דומה עשה עכשיו בני השני לקראת התיכון. אז זה לדעתי מתבטא בכל תחום בשגרתינו ואיך שאנחנו ההורים מתייחסים- כך אנו משדרים לילדים. התוצאות- בהתאם.

 

[05 מיכל]

כל הכבוד, גם לך וגם להם!

אני חושבת שזה שהילד התקשר כשהוא הרגיש את הכעס מתקרב זה צעד נפלא של לקיחת אחריות. (אל תשכחי להגיד לו את זה!) לדעתי לקיחת האחריות הזו התאפשרה הודות להסבר שנתת להם. זהו הסבר מצוין, ואסביר לך למה. תראי, יש אנשים שמסתייגים מלהגיד לילדים שהתנהגויות לא רצויות קשורות למצב אובייקטיבי כגון תרופה, כי זה כאילו מורידים מהילד את האחריות. את הדגמת איך להוריד ממנו את *האשמה* איננו הורדת *אחריות*: דיברת על לעזור אחד לשני לעבור את השעה הקשה, ובכך היבהרת שיש עדיין אחריות. וזאת בדיוק הצורה הנכונה לשתף - להוריד אשמה, אבל לעבור למונחים של אחריות. עובדה - הצלחת בגדול! כל הכבוד!

 

[טובלההטובה]

מדהים

זה שילד בן 8 ידע לזהות את תחילת הכעס, הפסיק את המשחק והתקשר אלייך. לדעתי זו התנהגות מאוד בוגרת.את מוכנה לתאר איך אתם עושים הרפייה (בישיבה,נושמים? מהאת אומרת לו)?

 

[באדי תות]

תודה לכולכם, וגם תשובות

לגבי הילד - הוא בן 10 (הקטן בן 8) הוא היה אצל הסבתא שלו הוא יצא לחצר והתקשר מהנייד אמרתי לו שיעצום רגע עיניים ינשום שלוש נשימות עמוקות ויגיד לעצמו שעכשיו הוא נרגע והנה זה עובר וזה עבד אני מודה לכם על העידוד פחדתי כי לא ידעתי מה כדאי להגיד ומה לא פחדתי מהקטן, הסברתי לו שלא צריך לדבר על זה עםהחברים שלו שזה משהו שצריך להיות במשפחה שלנו ואם מישהו רוצה לדבר על זה אני כאן באדי

 

[אנרגטית]

גם אני חושבת שפעלת נפלא

ושהבן שלך הגיב נפלא. גם אצלנו בבית הלקות, האבחון והטיפול הכל בשקיפות מלאה. אנחנו יודעות כולנו איך נראית התקפת זעם ומתי היא מגיעה. אני אומרת להם שיש ריבאונד עכשיו וכדאי לזוז, מתוך כוונה שידעו לזהות את זה אצלהן ולתחם את זה אצלהן. הן יודעות מה זה הריטלין, למה הוא נועד, ומה זה עושה להן. הן מעורבות בהכל. לרוב אני מבסוטית מהשקיפות הזו, אבל היו מעט מקרים שלא. עושה רושם שאתם בדרך נהדרת. אגב, אני מבינה שלא לקחתם הפסקה בכל זאת?!

 

[באדי תות]

הפסקה? לא, מה פתאום