Distractions
New member
האם לערב הורים?
קודם כל רקע. אני בת 27, מתקרבת ל-28, ועדיין חי אצל אימי עקב קושי כלכלי והעובדה שהיא גרה מאוד קרוב לאוניברסיטה בה אני לומדת. לשכור פה דירה זה לא ריאלי בכלל. כל החיים רבנו בגלל העניין הזה של המשקל שלי: היא התעקשה לחלק "עצות" ולהיכנס לי לצלחת. הטענה שלי הייתה שמביקורת והערות גסות על איך שאני נראית לא ממש מאבדים במשקל, אלא רק מאבדים את הביטחון העצמי. טענת-הנגד שלה הייתה ש"זה לטובתי" וש"היא דואגת לי". כשהייתי בת 16 בערך רבנו עד שברחתי מהבית ליום שלם, והיא התקשרה לחברה הכי טובה שלי והקריאה לה בטלפון את כל מה שאכלתי באותו היום. אימי עצמה סובלת מהפרעת אכילה ומקיאה באופן יזום את הארוחות שלה. עם השנים המריבות על-כך פחתו, אבל הצלקות אצלי נשארו. אני לא מסוגלת לבלוע בנוכחותה אפילו. התלבטתי רבות אם לספר לה על הניתוח או לא, אבל זה כבר קורם עור וגידים ונראה לי בעייתי להסתיר את זה באופן אקטיבי, בנסיבות שבהן אני עדיין גרה איתה. אז כתבתי לה על זה וביקשתי לשמור את העניין בסוד. אני לא רוצה לחץ של הסביבה של "ירדת?" "כמה ירדת?" "למה לא ירדת" וכו' - זה צריך לבוא ממני. היא כמובן הפרה את האמון שנתתי בה והלכה לשאול חברות בעבודה על זה (החברות האלו מכירות אותי אגב), במקום לקרוא את החומרים ששלחתי לה. כעסתי מאוד. עכשיו היא גם מתחילה לדבר על זה שאני בכלל צריכה לעשות "סוויץ' בראש" (אני שונאת כשאנשים מדברים בסיסמאות וקלישאות במקום להגיד ת'כלס) ולא לעבור ניתוח. עכשיו היא דורשת לבוא איתי לפגישה עם הכירורג כדי לשאול אותו שאלות. אמרתי לה שאשלח לה קישורים וחומרי עיון באנגלית או בעברית עם תשובות לכל השאלות, ושממילא אי אפשר לראיין את המנתח בפגישה כזו, אבל היא מתעקשת. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן, למעשה, אני חושבת שגם את האישפוז והניתוח עדיף שאעשה לבד, או עם חברה. כל העניין הזה שם אותי במצב לא נוח. הרי ברור שאם משהו יסתבך, וקורה לפעמים שפרוצדורות רפואיות מסתבכות, אני אחטוף הרבה "אמרתי לך" וכו'. איך מתמודדים עם הורים שונאי-שמנים? מישהי כאן עברה את זה? אופירה כתבה פעם בקצרה על הנושא, אני חושבת. האם עירבתם הורים בהליכי הניתוח?
קודם כל רקע. אני בת 27, מתקרבת ל-28, ועדיין חי אצל אימי עקב קושי כלכלי והעובדה שהיא גרה מאוד קרוב לאוניברסיטה בה אני לומדת. לשכור פה דירה זה לא ריאלי בכלל. כל החיים רבנו בגלל העניין הזה של המשקל שלי: היא התעקשה לחלק "עצות" ולהיכנס לי לצלחת. הטענה שלי הייתה שמביקורת והערות גסות על איך שאני נראית לא ממש מאבדים במשקל, אלא רק מאבדים את הביטחון העצמי. טענת-הנגד שלה הייתה ש"זה לטובתי" וש"היא דואגת לי". כשהייתי בת 16 בערך רבנו עד שברחתי מהבית ליום שלם, והיא התקשרה לחברה הכי טובה שלי והקריאה לה בטלפון את כל מה שאכלתי באותו היום. אימי עצמה סובלת מהפרעת אכילה ומקיאה באופן יזום את הארוחות שלה. עם השנים המריבות על-כך פחתו, אבל הצלקות אצלי נשארו. אני לא מסוגלת לבלוע בנוכחותה אפילו. התלבטתי רבות אם לספר לה על הניתוח או לא, אבל זה כבר קורם עור וגידים ונראה לי בעייתי להסתיר את זה באופן אקטיבי, בנסיבות שבהן אני עדיין גרה איתה. אז כתבתי לה על זה וביקשתי לשמור את העניין בסוד. אני לא רוצה לחץ של הסביבה של "ירדת?" "כמה ירדת?" "למה לא ירדת" וכו' - זה צריך לבוא ממני. היא כמובן הפרה את האמון שנתתי בה והלכה לשאול חברות בעבודה על זה (החברות האלו מכירות אותי אגב), במקום לקרוא את החומרים ששלחתי לה. כעסתי מאוד. עכשיו היא גם מתחילה לדבר על זה שאני בכלל צריכה לעשות "סוויץ' בראש" (אני שונאת כשאנשים מדברים בסיסמאות וקלישאות במקום להגיד ת'כלס) ולא לעבור ניתוח. עכשיו היא דורשת לבוא איתי לפגישה עם הכירורג כדי לשאול אותו שאלות. אמרתי לה שאשלח לה קישורים וחומרי עיון באנגלית או בעברית עם תשובות לכל השאלות, ושממילא אי אפשר לראיין את המנתח בפגישה כזו, אבל היא מתעקשת. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן, למעשה, אני חושבת שגם את האישפוז והניתוח עדיף שאעשה לבד, או עם חברה. כל העניין הזה שם אותי במצב לא נוח. הרי ברור שאם משהו יסתבך, וקורה לפעמים שפרוצדורות רפואיות מסתבכות, אני אחטוף הרבה "אמרתי לך" וכו'. איך מתמודדים עם הורים שונאי-שמנים? מישהי כאן עברה את זה? אופירה כתבה פעם בקצרה על הנושא, אני חושבת. האם עירבתם הורים בהליכי הניתוח?
