האם לערב הורים?

[לא יכבה בלילה נרה]

בשבת לפני שבוע גיליתי שאמא שלי עלתה עלי

והבינה שעברתי ניתוח. לא סתם- היא הבינה שעשיתי ניתוח טבעת מה שגורם לי לחשוב שהיא חקרה טוב טוב את הנושא הזה... אני עברתי את הניתוח בסוף יולי. רק לאחרונה התחלתי להיות מוגבלת יותר באופן כזה שכבר אפשר לשים לב אליו. לא סיפרתי למשפחה שלי- לא להורים, לא לאחים, לא לבני דודים (טוב, לבת דודה אחת סיפרתי בסוף כי היא היתה בטוחה שאני על סף מוות או משהו. סיפרתי כדי שתפסיק לדאוג.) לבעלי סיפרתי והוא ליווה אותי בתקופה שלפני ואחרי וגם לחברה אחת טובה סיפרתי. זהו. לא רציתי את השיפוטיות. אפילו אם אמא לא תגיד לי מילה- ברגע שאדע שהיא יודעת- לא אפסיק לבחוש בזה כל היום. אני אהיה משוכנעת שמה שעובר לה בראש כל הזמן זה מחשבות על אם רזיתי או לא רזיתי- אם הניתוח עובד, לא עובד... לא יכולתי לסבול את זה ולכן לא סיפרתי. אין לי עצה מעשית לתת לך, לצערי. זה פשוט ברור שאת חייבת ללמוד להתנתק ממנה מבחינה רגשית.....

את אמיצה מאד!

 

[Distractions]

הו, זה מעניי ן - היא חקרה עבורך? עבור עצמה?

 

[לא יכבה בלילה נרה]

באמת מעניין. התאוריה שלי-

שהיא פשוט מתעסקת בזה כל היום. גם לה היו בעיות משקל. היא אף פעם לא היתה ממש שמנה. ובטח לא היתה הולכת על ניתוח כזה לעצמה. לאחרונה היא גם מצאה דיאטה שמאד התאימה לה והצליחה לרדת יפה. אני לא היחידה ששמנה בבית. גם אבא אבל הוא גר בחו"ל כרגע ואני בספק רב אם הוא היה הולך על דבר כזה. וגם שניים מתוך שלושה מאחיי. אח אחד תמיד היה עם נטיה אך אחרי שחטף מכה בגב יצא שהוא יושב הרבה יותר מאשר זז וכך השמין עוד הרבה. הוא בתיכון, אגב. ויש לי גם אחות קטנה שהיא שמנמונת. סה"כ בכיתה ו'. אמא מתעסקת בזה כלללל הזמן ואני יודעת שמאד מאד קשה לה עם המצב הזה. אני מניחה שהיא קראה על זה מתוך ייאוש. מתוך רצון למצוא פתרונות (גם אם לא התכוונה ליישם אותם). ואם להיות ספציפיים יותר- הייתי מנחשת שזה חלף לה בראש בגלל אחי. (נוצר מעגל- משקל דופק את הגב- גב דופק את המשקל. וידוע שהוא צריך לרזות כדי לעזור לעצמו) יום יבוא ואשאל אותה.

 

[ליבי3617]

אני אענה לך בשני חלקים

קודם כל אין מקומם מחוסר הצדק הזה שקורה לך. גם אני גרה אצל ההורים מסיבות שונות (דתיות, רגשיות.. יו ניים איט) ולא מעט סופגת דברים. למרות זאת דווקא בניתוח הם היו בעד. ליוו אותי רק לניתוח עצמו, לא לבדיקות או לשהייה בבית חולים, אבל את ברכת הדרך הייתה לי. אבל את ההתייחסות לשומן שלי חטפתי פחות או יותר כמוך. ואצלי זה היה יותר פסיב אגרסיב. כלומר: כ-ולם אומרים שחבל שאת שמנה. או: מה לעשות שאת שמנה ו- X (שם של אחת האחיות שלי) רזה? בגלל זה היא תתחתן לפנייך. רוצה לשנות את זה? תעשי מאמץ. פרוצדורה שעשיתי בלי הרבה הסכמה מהם הייתה ניתוח שיניים בהרדמה כללית וכן, התכוננתי ל"אמרתי לך". אבל מה שרציתי להציע לך הוא כזה: 1. יש לי ניסיון בפגישות עם הורים ונפגשתי לא פעם ולא פעמיים עם הורים גם של כאלה שהיו הורים בעצמם. כדי לשמוע ממקור ראשון איך עושים, איך זה משנה חיים ולראות בעיניים איך נראית בחורה ששקלה 123 ק"ג וירדה 60 ק"ג. אם תרצי שניפגש תגידי לי (אבל אני לא עשיתי טבעת, אם זה משנה). 2. כשאת מקבלת תאריך, לא לספר להם. תגידי שאת יוצאת לחופשה קצרה עם חברה או נוסעת לקרובי משפחה (אם יש כאלה שיוכלו לגבות אותך). תחזרי אחרי ואף אחד לא צריך לדעת. הם הרוויחו ביושר את חוסר הידיעה הזה. ועוד הצעה קטנה, מאחר שאמא שלך סובלת בעצמה מהפרעות אכילה, את חייבת לבדל את עצמך ואת התהליך שלך ממנה. רצוי לעשות את זה עם גורם מקצועי. אם את במכבי מגיעות לך 5 פגישות עם פסיכולוגית. בהצלחה.

 

[רונה גימל 1]

אמא שלי מדברת איתי 4, 5, 6, 7, 8 פעמים

ביום. שמת לב שאמרתי מדברת איתי ולא אני מדברת איתה? אני על תקן הכותל המערבי/אוזן קשבת/עמדת האזנה... וזה מעצבן ברמות בינלאומיות, אבל זה סיפור נפרד. אבל, לא סיפרתי לה. חברותי לעבודה גיבו אותי (היא מתקשרת לעבודה גם כמה פעמים ביום... ) ביום הראשון עשיתי עקוב אחרי כשהייתי בבית חולים. למחרת דיווחתי על וירוס קשה של חום ושילשולים (זה מדבק, אז היא שמרה מרחק) וככה עברתי שבוע. היא לא יודעת וכמוה כל העולם. מי שיודע: בעלי, בתי, חתני, ו-3 חברותי לעבודה. סה טו. השאר יודעים על ניתוח כיס מרה (מה שגם נכון) או לא יודעים בכלל. עשיתי דיאטה ולכן ירדתי, לא? ולמה לא לספר? בגלל שיפוטיות ובגלל שיסתכלו לך בצלחת ובגלל שיצפו שתכנסי לניתוח שמנה ותצאי לחדר התאוששות בר רפאלי. זה למה.

 

[Distractions]

האם זמני האישפוז של כיס מרה זהים?

אם כן אני אשתמש בזה גם.

 

[רונה גימל 1]

ממש אותו דבר. אפילו החתכים זהים. ומכיוון שאף

זר לא ישחיל לך מצלמה פנימית לברר על מה נותחת, כיס מרה יהיה יופי של תירוץ. אגב, רבים מהיורדים כמויות גדולות מפתחים אבנים בכיס המרה, ועוד אגב, רבים ממנותחי כיס המרה צריכים להקפיד על מזון פחות שומני בגלל היעדר כיס מרה. אז הנה בניתי לך יופי של תירוץ: נותחתי על כיס מרה ועכשיו אני יורדת במשקל כי יעצו לי להקפיד ולהמנע מאוכל שומני. תגידי, האם תסמיקי קשות אם אכתוב לך בריש גלי שאת מאוד מאוד חכמה ואינטליגנטית ותרומתך לפורום זה גדולה מאוד?

 

[Distractions]

אני מעריכה זאת, תודה!

 

[אביגיל 15]

אני שיתפתי את כולם וממש מצטערת על כך

עברתי את הניתוח (טבעת) לפני כמעט 4 שבועות והייתי חייבת לספר למשפחה של בעלי כי הוא עובד בעסק של אבא שלו והם היו חייבים לדעת מה פתאום הוא לוקח חופש לשבוע לפחות. גם הייתי צריכה בייביסיטר לילדים ביום הניתוח, כך שלא היתה לי ברירה אלא לספר. מייד כשחזרתי הביתה פתאום נבהלתי קצת ממה שעשיתי... הרי זה ניתוח... והקטנות שלי רואות את "הפצעים" בבטן של אמא (הכי קטנה עדיין יונקת). הרגשתי שאני לא מסוגלת להסתיר דבר כל כך גדול וסיפרתי לאחי ולאבא שלי ולעוד כמה... בקיצור - כל העולם יודע. אינני מבינה איך אפשר להסתיר דבר כזה ממישהו שחי איתך. הרי יש אחרי הניתוח כאבים ועייפות והרגשה לא טובה - לפחות שבוע. איך אפשר להסתיר את זה מההורים??? אולם - היום לאחר שעליתי את כל מה שירדתי בו בשבוע הראשון (ירדתי 5 ועליתי 4 ) אני מרגישה שכל המבטים מופנים אלי. אני מרגישה ממש את סימני השאלה - למה לא ירדת במשקל עדיין? למה את שמנה כמו קודם? למה את אוכלת כ"כ הרבה? זה מלחיץ אותי. אני רוצה אתה שקט הפנימי ללמוד את הטבעת בקצב שלי, בלי נזקים לגוף, בלי ה"נו" הזה שנושף לי בעורף. לסיכום... הייתי מעדיפה שאף אחד לא יידע. אולם אני יודעת שזה היה הכרח המציאות. וכנראה שגם אצלך לא תהיה ברירה כי קשה להסתיר ניתוח כזה ואת מה שעובר שבועיים אחריו ממי שאת חיה בביתו. בייחוד שזו אמא שאוהבת אותך, אפילו שזו אהבה "עקומה". בכל אופן- תחליטי מה שטוב לך ושיהיה לך המון בהצלחה.

 

[אופירA]

בטבעת לא יורדים במשקל בהתחלה

תכניסי לך את זה טוב לראש, תפנימי את זה בתודעה שלך, ואז אף אחד לא יציק לך. מי שישאל, תעני לו בסבלנות, כמו לבן אדם שלא מבין מה שאת מבינה היטב - שבטבעת לא יורדים במשקל בחודשים הראשונים, אלא רק בהמשך. ככה זה טבעת, ומי שלא יודע את זה, אפשר לחייך אם הוא חושב שהוא יודע (כמו רופאת הנשים שלי שחשבה שהיא יודעת הכל בגלל שהיא רופאה, ולא הבינה למה לא ירדתי הרבה ב-7 החודשים הראשונים, רק 11 ק"ג, אז חייכתי והתעלמתי, כי אני יודעת שבחודשים הראשונים לא יורדים הרבה. אחרי שנה ורבע באתי אליה פחות 33 ק"ג, עם אותו חיוך). למה שאני אהיה עצובה אם אנשים לא מבינים בפרוצדורות רפואיות? אנשים סביבי שאלו בהתחלה: נו, כמה ירדת? אחרי שקיבלו את התשובה: "שבעים קילו בשבוע, כל שבוע 70 קילו, מה, את לא רואה???" הם סגרו את הפה ושתקו בערך חצי שנה (ובלב בשקט הם חשבו שהניתוח שלי נכשל). פחדו ממני, כי ידעו שאי אפשר להציק לי. אחרי שנה הם באו בהלם ולא הפסיקו להחמיא לי, ועל הדרך הם סיפרו שהם חשבו שהניתוח לא הצליח. אז חזרתי על ההסבר שמסביר למי שלא מבין: בניתוח טבעת לא יורדים במשקל בהתחלה.

 

[אביגיל 15]

תודה אופירה על העידוד

 

[Distractions]

ובכלל עדיף לרדת לאט

כשיורדים מהר, עולים בחזרה מהר. מהקלישאות הבודדות בתחום שנכונות לדעתי.

 

[Distractions]

הלקח נלמד.

אם ישאלו עברתי הוצאת אבנים מכיס המרה. ממה שאת מתארת, עדיף להתנסח דיפלומטית וזהו.

 

[קרין מירושלים]

לא פשוט אבל תתגברי!

אמהות הם תמיד דואגות ולמרות שלפעמים הם לא תמיד אומרות המילים שהיינו רוצים לשמוע, ברור שהם דואגות. בבית או לא בבית, אמא שלך יכולה להיות מאוד דומיננטית בחייך וההורים בכלל יכולים לגרום לך לסבל נפשי אל תחשבי שתהיה גיבורה מחוץ לבית אם לא תצליחי לנתק הקשר הזה - לא ניתוק לחלוטין כמובן אלא הניתוק של השליטה הזו בך. אני מגיל 18 לא גרה אצל ההורים (אפילו לא על אותה יבשת!) ורק לאחרונה דווקא אחרי שעלו לארץ ואני רואה אותם יותר אני מצליחה לנתק את הקשר המוזר הזה!! בקשר לניתוח, אני עברתי את כל הפרוצדורות וכל הבדיקות בלי לגיד לאף אחד - להורים גיליתי יומיים לפני הניתוח...בכל זאת יש סיכון (אמנם קטן) לא להתעורר מהרדמה ככלית אז לי נראה חשוב ואחראי כן לספר. אחרי זה את צריכה להציב הגבולות שלך על מה כן מותר להם לדבר איתך ועל מה לא. אני חותכת די מהר כשהם מתחילים לדבר איתי על נושא שלא עניינם. תתרכזי בנתיים בלימודים ובהרזיה זה כבר הרבה לעשות ביחד...שלא יהיו לך גם בעיות כספיות על הראש בנוסף. אפילו בבית הורים, את לא חייבת לחיות בשעות שלהם. תבני לך לו"ז שונה לגמרי מהם ואז תחיי כאילו בשותפות בלי לחלוק כל רגע. את צריכה להרגיל אותם שיש לך חיים משלך ושיש להם חלק יחסי בהם אבל לא כאילו את עדיין ילדה קטנה. אחרי הלימודים, תהיה יותר חופשיה לעוף מהקן המשפחתי בלי לחץ בהצלחה, לפעמים כדאי לדבר....לפעמים זה לא עוזר כל אחד צריך למצוא הדרך הפרטית שלו להתגבר...ואת תתגברי!!!

 

[Distractions]

עניין ההרדמה גם הרתיע אותי

יש לי כרטיס אד"י וחשוב לי מאוד שיכבדו אותו אם קורה משהו חלילה וחס, אז כן הייתי חייבת לדבר. להציג גבולות אי אפשר לכולם. לנהל איתה מו"מ זה כמו לשבת עם אוסמה בן לאדן על שולחן הדיונים. כל אלו שכתבו כאן על כמה שחשוב לדבר על זה וללבן וכו' - היו לי מספיק שנים לנסות, אתם לא חושבים? ותאמינו שניסיתי בכל הגישות האפשריות. אני מחזקת את ידייה של אופירה, אני חושבת שאני מבינה מקרוב עם מה היא התמודדה.

 

[אופירA]

גם אני אמא

יש לי בן בגיל 28 - כלומר יש לי הרבה ניסיון בלהיות אמא, והרבה זמן כדי לעשות חשבון נפש אמיתי. אז אני גם בת הרבה זמן, וגם אמא הרבה זמן. גם אני עשיתי טעויות באמהות. חלק מהן בשם האהבה והדאגה, וחלק מהן בשם המוגבלות הרגשית של מי שלא חווה הורות בריאה ונורמלית. אני לא יכולה לתקן את העבר. אבל אני יכולה להיות ישרה בהווה, להבין במה טעיתי ולהודות בכך, ולשנות את הגישה שלי מהיום והלאה. ולהמשיך לבדוק את עצמי כדי לנסות לזהות את הטעויות שאני עושה כרגע. ולהקשיב לבן ולשמוע מה מפריע לו. ולכבד. בכל גיל. גם מה שלא מוצא חן בעיני. זה ישרות. לא נדרש מאמא להיות מושלמת וחסרת בעיות. נדרש ממנה להיות ישרה. ישרה עם עצמה, ישרה עם הבן. נדרש ממנה בכנות לעשות כל מה שהיא יכולה (גם אם זה לא הרבה) כדי לגרום ליחסים להרגיש טוב הדדית.

 

[רונה גימל 1]

אולי צריך להפריד בין הורים דואגים

שמתערבים מדאגה (אולי דאגת יתר, אבל דאגת אהבה) ובין הורים מתערבים שמנסים להכשיל את ילדיהם (ראה מקרה אופירה). להתייחס לכל סוג כערכו ולנסות להבין אותם. בכל מקרה, אני הייתי מספרת לכמה שפחות אנשים. מניסיון של מי שסיפר להרבה, זה בעייתי מאוד.

 

[אופירA]

ההפרדה פשוטה מאוד

אדם מרגיש בוודאות מתי אוהבים אותו דואגים לו, גם אם עושים שטויות בשם זה, ומתי משתלטים עליו בחוסר אנושיות בתירוץ של דואגים ואוהבים.

 

[חמישית נסיכה]

בעניין ההורים אני לא כל כך יכולה לייעץ לך

כי היחסים שלי ושל אמי מצויינים. אך אני יכולה לומר לך שאחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי בעניין הניתוח ( חוץ מלעשות אותו, כמובן) היה שלא סיפרתי לאף אחד!!! היחידים בעולם שיודעים אלו בעלי ואימי, ואפילו אחותי הטובה ביותר, שיצא לי להיות אצלה שבת, יומיים אחרי הניתוח לא יודעת כלום, באותה השבת שהייתי על נוזלים פשוט סיפרתי לכולם שיש לי קלקול קיבה. בקיצור- כמה שפחות אנשים שיודעים- פחות לחץ סביבתי. ובעניין ההורים- קבלי חיבוקים וחיזוקים ובהצלחה גדולה!!

 

[Distractions]

הלוואי עליי. תודה!