האם ללמוד נהיגה ?
שלום לכל חברי הפורום, אני רוצה בבקשה להתייעץ אתכם על בעיה שמאווד מטרידה אותי בזמן האחרון. אני בת 21 ואחותי בת ה-17 תתחיל השבוע ללמוד נהיגה. אבא שלי לוחץ עלי כבר הרבה זמן להצטרף אליה וללמוד לנהוג וטוען שהוא מוכן אפילו לשלם על השיעורים, אם אני אלמד עכשיו. אני מצידי מרגישה שמוטל עלי לחץ: מצד אחד - שיעורי נהיגה על חשבון ההורים, החברים שלי מחוסרי הרישיון מעודדים אותי, ואחותי אף נוהגת להשוויץ בפני ובפני משפחתי על כך שבקרוב היא תנהג בעוד אני הרגעתי לגילי המופלג בעזרת קו 60... אך קיים צד אחר, לצערי. טני די חרדה ללמוד לנהוג, והאמת - שמקטנות האמנתי שמקומי לא בין הנהגים בכבישים. יש לי בעיות ראייה מלידה(אני משתמשת רק בעין ימין ואין לי ראיית עומק) והבנתי שלפי משרד הרישוי אני כן אוכל להוציא רשיון, רק בתנאים קצת מחמירים, ולא אוכל עפ"י החוק להוציא רשיון על אופנוע ומשאית. אני יודעת ומבינה שאני כן אוכל לנהוג, אך אינני מרגישה בטחון. רבים מכם ודאי חושבים שכמה שיעורים עם המורה והבטחון יגדל, אך אני משוכנעת שלא. כשאני נוסעת עם אימי, אני מפחדת כשהיא נוסעת במדרון (קרוב לודאי בגלל הראייה), אני הרבה פעמים לא מבחינה בפרטים (היכן הרמזור הרלוונטי, עד כמה הרכב קרוב למדרכה). לפני שנה וחצי, חבר שלי לימד אותי לנהוג על הרכב של ההורים שלו (אני יודעת, זה באמת היה ממש לא בסדר, היום לא הייתי חוזרת על אותה הטעות). למדתי מהר, כי יש לי חוש טכני מסוים והתלהבתי מהנהיגה. נהגתי כמה דקות באיזור פתוח ללא אנשים. המזל היחיד שהיה לי (חוץ מזה שלא ראה אותי שוטר) היא שהחבר ישב לידי. למה? כי כמעט פעמיים דרסתי מישהו שרץ בצד שלא הבחנתי בו בכלל!!! (בחושך אני בכלל על הפנים...) מה הייתם עושים במקומי? לומדים לנהוג, מוציאים רשיון בידיעה שאתם לא עושים את הדבר הנכון? או מוותרים? האם אדם שיודע שהוא עתיד להיות נהג מסוכן צריך ממניעים חברתיים ואגואיסטיות לנהוג בכביש? והאם החיים הם חוויה מסוכנת שאנשים פשוט משתלבים בהם על כל המשתמע מכך?? כל עצה ודעה תתקבל בברכה!!
שלום לכל חברי הפורום, אני רוצה בבקשה להתייעץ אתכם על בעיה שמאווד מטרידה אותי בזמן האחרון. אני בת 21 ואחותי בת ה-17 תתחיל השבוע ללמוד נהיגה. אבא שלי לוחץ עלי כבר הרבה זמן להצטרף אליה וללמוד לנהוג וטוען שהוא מוכן אפילו לשלם על השיעורים, אם אני אלמד עכשיו. אני מצידי מרגישה שמוטל עלי לחץ: מצד אחד - שיעורי נהיגה על חשבון ההורים, החברים שלי מחוסרי הרישיון מעודדים אותי, ואחותי אף נוהגת להשוויץ בפני ובפני משפחתי על כך שבקרוב היא תנהג בעוד אני הרגעתי לגילי המופלג בעזרת קו 60... אך קיים צד אחר, לצערי. טני די חרדה ללמוד לנהוג, והאמת - שמקטנות האמנתי שמקומי לא בין הנהגים בכבישים. יש לי בעיות ראייה מלידה(אני משתמשת רק בעין ימין ואין לי ראיית עומק) והבנתי שלפי משרד הרישוי אני כן אוכל להוציא רשיון, רק בתנאים קצת מחמירים, ולא אוכל עפ"י החוק להוציא רשיון על אופנוע ומשאית. אני יודעת ומבינה שאני כן אוכל לנהוג, אך אינני מרגישה בטחון. רבים מכם ודאי חושבים שכמה שיעורים עם המורה והבטחון יגדל, אך אני משוכנעת שלא. כשאני נוסעת עם אימי, אני מפחדת כשהיא נוסעת במדרון (קרוב לודאי בגלל הראייה), אני הרבה פעמים לא מבחינה בפרטים (היכן הרמזור הרלוונטי, עד כמה הרכב קרוב למדרכה). לפני שנה וחצי, חבר שלי לימד אותי לנהוג על הרכב של ההורים שלו (אני יודעת, זה באמת היה ממש לא בסדר, היום לא הייתי חוזרת על אותה הטעות). למדתי מהר, כי יש לי חוש טכני מסוים והתלהבתי מהנהיגה. נהגתי כמה דקות באיזור פתוח ללא אנשים. המזל היחיד שהיה לי (חוץ מזה שלא ראה אותי שוטר) היא שהחבר ישב לידי. למה? כי כמעט פעמיים דרסתי מישהו שרץ בצד שלא הבחנתי בו בכלל!!! (בחושך אני בכלל על הפנים...) מה הייתם עושים במקומי? לומדים לנהוג, מוציאים רשיון בידיעה שאתם לא עושים את הדבר הנכון? או מוותרים? האם אדם שיודע שהוא עתיד להיות נהג מסוכן צריך ממניעים חברתיים ואגואיסטיות לנהוג בכביש? והאם החיים הם חוויה מסוכנת שאנשים פשוט משתלבים בהם על כל המשתמע מכך?? כל עצה ודעה תתקבל בברכה!!