האם זו חרדה??
שלום
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אני רק מחפשת עזרה בכל מקום ולא מוצאת
אני בשלב בחיים שהוא לכאורה מצוין- בת 25, אני לומדת, יש לי זוגיות, אני עובדת, בריאה.
אבל אני לא מרוצה משום דבר בחיי. אני לא מרוצה מהתואר שאני עושה, גם לא מהזוגיות, למרות שכביכול הוא מאוד אוהב אותי ומכבד אותי, אין הרבה גברים כמוהו. תמיד יצאתי עם גברים שעושים לי רע, ובתת מודע תמיד גם חיפשתי את הטיפוס הזה. הייתי נותנת להם לפגוע בי כל הזמן, והייתי תמיד מענישה את עצמי במעשים שלהם. עד שבאיזשהו שלב נמאס לי שכולם מסביבי מאושרים, ולכן חיפשתי זוגיות יותר טובה, אבל כיום אחרי כמה חודשים אני לא מרוצה מהבחירה הזו. פשוט לא טוב לי. אני עמוק בפנים לא מרגישה שמגיע לי משהו טוב. אני כל הזמן מרגישה רע, פיזית בעיקר וגם נפשית, כל הזמן יש לי בחילות, כאבי בטן, כאבים בחזה, סחרחורות... אני היפוכונדרית ומאמינה שיש לי כל מחלה אפשרית שיכולה להיות, אני כל הזמן במעקב אצל רופאים, אצל אחיות, אבל הם לא מוצאים כלום. על הנייר אני בריאה לחלוטין. אני רק מחפשת למצוא משהו שאני סובלת ממנו. אני קמה בבוקר ומרגישה רע, הולכת לישון עם כאבים וחוזר חלילה. אני לא מסוגלת אפילו לצאת לאכול עם הבן זוג שלי, כי ברגע שרק מביאים לנו את התפריט, אני נתקפת בחילות ורוצה ללכת משם. אז אני אומרת לו שרע לי ואנחנו קמים והולכים. זה קורה כמעט כל פעם, וכבר בלתי נסבל. גם כשיצאנו עם זוג חברים שלו, הכנתי את עצמי נפשית שבוע לפני הפגישה הזו, עד כמה שזה נשמע מגוחך להחריד כי ידעתי שאני ארגיש רע, אבל רציתי לתת לזה הזדמנות. פשוט הדחקתי את הפגישה, וגם כשנכחתי במקום רק רציתי שזה ייגמר ושאני אלך הביתה למקום הבטוח שלי. לא הייתי מסוגלת לאכול, אמרתי שכואבת לי הבטן. כולם מסביב הסתכלו עליי כאילו אני בנאדם חולה. רק רציתי לברוח משם. יש לציין שמעולם לא הרגשתי ככה בעבר, נהנתי מאוכל, אהבתי ללכת למסעדת, אבל היום אני כבר לא נהנית כמעט משום דבר שהייתי עושה בעבר מבלי לחשוב עליו לעומק. אני מרגישה שאני לא רוצה כרגע בחיים שום דבר, אני לא רוצה לנהל זוגיות, כי אני לא רואה את עצמי מתחתנת או מביאה ילדים לעולם, כי אני לא חושבת שאני כשירה. אני פשוט מנסה ללכת עם הנורמה וכן להשתלב, כן לנהל זוגיות, אולי בעתיד אתרגל לרעיון, ואצליח להנות מזה. אבל זה פשוט לא קורה. אני מפחדת לפנות לעזרה שמא יקבעו לי אבחנה כלשהי או שמישהו מהלימודים שלי יגלה על זה כי אני לומדת אחד ממקצועות הרפואה ומפחדת שזה יפגע בהמשך הלימודים. אני מסתכלת על אנשים אחרים, איך שכולם שמחים בחלקם ולא מתלוננים, ורק רוצים לחיות, אבל אני מרגישה שאין לי בשביל מה. ומנגד יש את האנשים שבאמת עברו טראומה כלשהי בחייהם, או איזשהו אסון אחר ואני מעיזה להתלונן שכרגע לא טוב לי בחיים למרות שפעם היה טוב אז כנראה זו רק תקופה, איך לעזאזל אני מעיזה? לכמה דקות אני תמיד מתעשתת אבל זה לא עובר לי. אני מיואשת. אני חלשה. אין לי כוח כבר. באמת שאני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך לקום בבוקר, גם אם כל האושר ועושר היו בידיים שלי הייתי מרגישה אותו הדבר, גם אם כל הבעיות שלי היו נפתרות הייתי מרגישה אותו הדבר, אני פשוט מיותרת, לא מאושרת, מותשת.
אני לא מחפשת פתרונות, רק מחפשת תמיכה מילולית וירטואלית ואולי באמת איזושהי כאפה מנערת שתכניס אותי קצת לפרופורציה גם אם זה שוב לכמה דקות.
שלום
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אני רק מחפשת עזרה בכל מקום ולא מוצאת
אני בשלב בחיים שהוא לכאורה מצוין- בת 25, אני לומדת, יש לי זוגיות, אני עובדת, בריאה.
אבל אני לא מרוצה משום דבר בחיי. אני לא מרוצה מהתואר שאני עושה, גם לא מהזוגיות, למרות שכביכול הוא מאוד אוהב אותי ומכבד אותי, אין הרבה גברים כמוהו. תמיד יצאתי עם גברים שעושים לי רע, ובתת מודע תמיד גם חיפשתי את הטיפוס הזה. הייתי נותנת להם לפגוע בי כל הזמן, והייתי תמיד מענישה את עצמי במעשים שלהם. עד שבאיזשהו שלב נמאס לי שכולם מסביבי מאושרים, ולכן חיפשתי זוגיות יותר טובה, אבל כיום אחרי כמה חודשים אני לא מרוצה מהבחירה הזו. פשוט לא טוב לי. אני עמוק בפנים לא מרגישה שמגיע לי משהו טוב. אני כל הזמן מרגישה רע, פיזית בעיקר וגם נפשית, כל הזמן יש לי בחילות, כאבי בטן, כאבים בחזה, סחרחורות... אני היפוכונדרית ומאמינה שיש לי כל מחלה אפשרית שיכולה להיות, אני כל הזמן במעקב אצל רופאים, אצל אחיות, אבל הם לא מוצאים כלום. על הנייר אני בריאה לחלוטין. אני רק מחפשת למצוא משהו שאני סובלת ממנו. אני קמה בבוקר ומרגישה רע, הולכת לישון עם כאבים וחוזר חלילה. אני לא מסוגלת אפילו לצאת לאכול עם הבן זוג שלי, כי ברגע שרק מביאים לנו את התפריט, אני נתקפת בחילות ורוצה ללכת משם. אז אני אומרת לו שרע לי ואנחנו קמים והולכים. זה קורה כמעט כל פעם, וכבר בלתי נסבל. גם כשיצאנו עם זוג חברים שלו, הכנתי את עצמי נפשית שבוע לפני הפגישה הזו, עד כמה שזה נשמע מגוחך להחריד כי ידעתי שאני ארגיש רע, אבל רציתי לתת לזה הזדמנות. פשוט הדחקתי את הפגישה, וגם כשנכחתי במקום רק רציתי שזה ייגמר ושאני אלך הביתה למקום הבטוח שלי. לא הייתי מסוגלת לאכול, אמרתי שכואבת לי הבטן. כולם מסביב הסתכלו עליי כאילו אני בנאדם חולה. רק רציתי לברוח משם. יש לציין שמעולם לא הרגשתי ככה בעבר, נהנתי מאוכל, אהבתי ללכת למסעדת, אבל היום אני כבר לא נהנית כמעט משום דבר שהייתי עושה בעבר מבלי לחשוב עליו לעומק. אני מרגישה שאני לא רוצה כרגע בחיים שום דבר, אני לא רוצה לנהל זוגיות, כי אני לא רואה את עצמי מתחתנת או מביאה ילדים לעולם, כי אני לא חושבת שאני כשירה. אני פשוט מנסה ללכת עם הנורמה וכן להשתלב, כן לנהל זוגיות, אולי בעתיד אתרגל לרעיון, ואצליח להנות מזה. אבל זה פשוט לא קורה. אני מפחדת לפנות לעזרה שמא יקבעו לי אבחנה כלשהי או שמישהו מהלימודים שלי יגלה על זה כי אני לומדת אחד ממקצועות הרפואה ומפחדת שזה יפגע בהמשך הלימודים. אני מסתכלת על אנשים אחרים, איך שכולם שמחים בחלקם ולא מתלוננים, ורק רוצים לחיות, אבל אני מרגישה שאין לי בשביל מה. ומנגד יש את האנשים שבאמת עברו טראומה כלשהי בחייהם, או איזשהו אסון אחר ואני מעיזה להתלונן שכרגע לא טוב לי בחיים למרות שפעם היה טוב אז כנראה זו רק תקופה, איך לעזאזל אני מעיזה? לכמה דקות אני תמיד מתעשתת אבל זה לא עובר לי. אני מיואשת. אני חלשה. אין לי כוח כבר. באמת שאני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך לקום בבוקר, גם אם כל האושר ועושר היו בידיים שלי הייתי מרגישה אותו הדבר, גם אם כל הבעיות שלי היו נפתרות הייתי מרגישה אותו הדבר, אני פשוט מיותרת, לא מאושרת, מותשת.
אני לא מחפשת פתרונות, רק מחפשת תמיכה מילולית וירטואלית ואולי באמת איזושהי כאפה מנערת שתכניס אותי קצת לפרופורציה גם אם זה שוב לכמה דקות.