האם זו באמת פרידה?
ראשית כל, אני קורא רדום בפורום ורק עכשיו החלטתי להצטרף
שנית כל, אציין שאיני סופר ואיני מתיימר להיות אחד כזה, אפילו לא קרוב. סך הכל כתבתי מה שיצא. לרוב אני נוהג כך. חשבתי שיהיה נחמד לשתף אתכם, או שלא, לשיפוטכם בלבד.
מוזמנים לקטול, לאהוב, לשנוא, מה שבא לכם...
נכתב תחת הכותרת:
'האם זו באמת הפרידה'
מסכן ונאיבי האדם הראשון שאמר שאין דבר יותר כואב מלב שבור, עצוב לחשוב איזה חוויות הוא חווה כדי לומר משפט עוצמתי שכזה.
עד לפני מספר חודשים הייתי אומר שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, אם הייתי פוגש אותו הייתי מספר לו על כאבים הרבה יותר קשים,
בוא נראה אותו מטיח את גופו במהירות גבוהה על תא מטענו של רכב, בוא נראה אותו מפרק את כל העצמות ומדמם על אספלט קר,
בוא נראה אותו מתמודד עם הכאב הזה חודשים שלמים ושאני לא אמשיך, הכאב שבלב, הצחקת אותי. אז כן, זה מה שהייתי אומר לו.
היום, היום אני רק רוצה לפגוש אותו ולחבק אותו ולומר לו שאני שותף לכאבו העצום, שותף לצער שלו, לומר לו שהוא צודק.
שום עצם שבורה וגוף מדמם לא יכאבו כמו לב פגוע. גיליתי את זה בדרך הקשה, הכואבת והכל קרה בשנייה אחת, לא יותר.
הייתי רוצה לספר לו איך הכרתי אותה והייתי רוצה שיגיד לי מה לעשות כדי להפסיק את הכאב הזה, כי אחרי הכל,
הוא האיש הראשון שחווה כאב כזה ובטוח הוא מכיר את התרופה.
הייתי מספר לו, על הפעם הראשונה שפגשתי אותה בתחנת הדלק, שידעתי שאני הולך להיפגש איתה, אבל חששתי מאוד,
לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי מה מחכה לי. אסכם זאת בקצרה, ידעתי שזאת המלכה שלי, ככה קראתי לה תמיד, מלכה.
נכון, ידעתי שהיא נשואה ושיש לה ילדים, ידעתי שהיא מבוגרת ממני בלא מעט שנים, ידעתי שאין סיכוי מההתחלה אבל בכל זאת לא יכלתי לעצור.
המלכה שלי גרמה לי לשכוח מהכל ולהתרכז רק בה. גרמה לי לצאת מהעולם שלי ולהיכנס לשלה, כל כך כיף בעולם שלה, לא רציתי לצאת ממנו.
עם הזמן שחלף וככל שנפגשנו, ככל שגיליתי עליה דברים טובים ופחות טובים, ככל שלמדתי להכיר אותה ואת האישיות המיוחדת שלה.
הרגשתי יותר ויותר קשור אליה, ללא יכולת להשתחרר ממנה או לדמיין חיים בלעדיה, למעשה אני לא מבין איך חייתי עד עכשיו בלעדיה.
הייתי מספר לאיש איך ידעתי להוקיר כל דקה ודקה איתה, היא ידעה איך לשמח אותי ולגרום לי לאושר שלא ידעתי שבכלל קיים.
לא תיארתי לעצמי שאפשר להרגיש את מה שאני הרגשתי, כשעצוב לה לי עצוב, כשהיא בוכה אני בוכה,
כשהיו מעצבנים אותה אני הייתי מתעצבן וכשהייתה שמחה אני הייתי שמח, אני מניח שקוראים לזה אהבה? לא יודע...
כשהזמן חלף והיא הגיעה לבקר אותי בבית החולים הרגשתי מצידי שהחיבור אליה מתהדק יותר ויותר.
היא ידעה לשים את כל חייה בצד ולהגיע להיות איתי, כי היה אכפת לה ממני, אני רוצה להאמין שהייתי חשוב לה.
אפילו כשהתנהגתי בטיפשות היא ידעה להתעלות מעל זה, תמיד ידעה מה לעשות ותמיד ידעה איך לתקן הכל, אחרי הכל היא מלכה ואלו תכונות של מלכה.
הייתי שואל את האיש מה זה אומר אם התחלתי לחלק את החיים שלי לפי הפעמים שהייתי פוגש אותה.
מה זה אומר כשבכל דקה ודקה ביממה הייתי חושב עליה, כשהייתי נרדם היא הייתה במחשבות,
כשהייתי מתעורר היא הייתה במחשבות, מה זה אומר ולמה ואיך זה קרה לי.
הייתי מספר לאיש על כמה שרציתי רק לשמח אותה ולרצות אותה ולדאוג שתהיה מאושרת, שום דבר אחר לא עניין אותי, האושר שלה הוא האושר שלי.
הייתי מספר לאיש איזה עיניים יפות היו לה, חיוך מבויש, גומות חן מקסימות ומגע יד הכי נעים שקיים, ריח מתוק שנשאר שעות רבות לאחר שהייתה הולכת.
מלכה יפה היא הייתה, כל כך יפה שלעיתים הייתי מביט בה ומתנתק מהמציאות עד שהיא הייתה מתעצבנת ומבקשת שאחדל, היא לא אהבה את זה.
הייתי מספר לו כמה אני מודה לה על הכל, על כל האושר והאור שהכניסה לחיי, על איך שידעה להצחיק אותי,
איך שהיא תמיד ידעה הכל על הכל ותמיד ידעה לשלוט במצב. אין ספק שזאת הייתה ותהיה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
לצערי היא הסתיימה כי המלכה שלי החליטה להוציא אותי מהעולם שלה, היא נעלה אותי מחוץ לדלת.
השאירה אותי כאוב ובוכה אבל אני לא וויתרתי, החלטתי לשבת ליד הדלת, אני אמתין שהיא תפתח אותה ותיתן לי לחזור פנימה,
כי אני מרגיש שנותרתי חסר כל, חסר כיוון ותכלית. הרי זה אבסורד לחשוב איך מישהו יוכל להסתדר ללא המלכה שלו.
ביינתים אני נאלץ להיפרד ממנה, אבל אני מחכה שהיא תקרא לי, נכון שהיא תקרא לי?
רוב הבחורים בגילי רודפים אחרי מטרות רבות ונכספות אבל אני, אני רק רוצה חזרה את המלכה שלי, אני לא מבקש יותר מידי
סך הכל להיות איתה שוב, שתחבק אותי, שתנשק אותי ותיגע בי וכך אדע שהכל יהיה בסדר, כי רק היא ידעה להעניק לי שקט ושלווה, המלכה שלי.
זהו, זה בערך כל מה שהייתי מספר לאיש החביב והמסכן הזה, אני ממש מקווה שהוא היה יודע מה להגיד לי והאם זה אי פעם יעבור.
האם הדמעות האלו יפסיקו מתישהו,האם הוא יפסיק אי פעם, הכאב הזה שבלב.
לצערי בחלוף השנים איבדתי את התמימות, אני יודע שגם האיש הזה לא יידע לענות לי.
פשוט אצטרך ללמוד לקבל את המציאות החדשה ולהבין שזהו...זה אבוד.
ראשית כל, אני קורא רדום בפורום ורק עכשיו החלטתי להצטרף
שנית כל, אציין שאיני סופר ואיני מתיימר להיות אחד כזה, אפילו לא קרוב. סך הכל כתבתי מה שיצא. לרוב אני נוהג כך. חשבתי שיהיה נחמד לשתף אתכם, או שלא, לשיפוטכם בלבד.
מוזמנים לקטול, לאהוב, לשנוא, מה שבא לכם...
נכתב תחת הכותרת:
'האם זו באמת הפרידה'
מסכן ונאיבי האדם הראשון שאמר שאין דבר יותר כואב מלב שבור, עצוב לחשוב איזה חוויות הוא חווה כדי לומר משפט עוצמתי שכזה.
עד לפני מספר חודשים הייתי אומר שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, אם הייתי פוגש אותו הייתי מספר לו על כאבים הרבה יותר קשים,
בוא נראה אותו מטיח את גופו במהירות גבוהה על תא מטענו של רכב, בוא נראה אותו מפרק את כל העצמות ומדמם על אספלט קר,
בוא נראה אותו מתמודד עם הכאב הזה חודשים שלמים ושאני לא אמשיך, הכאב שבלב, הצחקת אותי. אז כן, זה מה שהייתי אומר לו.
היום, היום אני רק רוצה לפגוש אותו ולחבק אותו ולומר לו שאני שותף לכאבו העצום, שותף לצער שלו, לומר לו שהוא צודק.
שום עצם שבורה וגוף מדמם לא יכאבו כמו לב פגוע. גיליתי את זה בדרך הקשה, הכואבת והכל קרה בשנייה אחת, לא יותר.
הייתי רוצה לספר לו איך הכרתי אותה והייתי רוצה שיגיד לי מה לעשות כדי להפסיק את הכאב הזה, כי אחרי הכל,
הוא האיש הראשון שחווה כאב כזה ובטוח הוא מכיר את התרופה.
הייתי מספר לו, על הפעם הראשונה שפגשתי אותה בתחנת הדלק, שידעתי שאני הולך להיפגש איתה, אבל חששתי מאוד,
לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי מה מחכה לי. אסכם זאת בקצרה, ידעתי שזאת המלכה שלי, ככה קראתי לה תמיד, מלכה.
נכון, ידעתי שהיא נשואה ושיש לה ילדים, ידעתי שהיא מבוגרת ממני בלא מעט שנים, ידעתי שאין סיכוי מההתחלה אבל בכל זאת לא יכלתי לעצור.
המלכה שלי גרמה לי לשכוח מהכל ולהתרכז רק בה. גרמה לי לצאת מהעולם שלי ולהיכנס לשלה, כל כך כיף בעולם שלה, לא רציתי לצאת ממנו.
עם הזמן שחלף וככל שנפגשנו, ככל שגיליתי עליה דברים טובים ופחות טובים, ככל שלמדתי להכיר אותה ואת האישיות המיוחדת שלה.
הרגשתי יותר ויותר קשור אליה, ללא יכולת להשתחרר ממנה או לדמיין חיים בלעדיה, למעשה אני לא מבין איך חייתי עד עכשיו בלעדיה.
הייתי מספר לאיש איך ידעתי להוקיר כל דקה ודקה איתה, היא ידעה איך לשמח אותי ולגרום לי לאושר שלא ידעתי שבכלל קיים.
לא תיארתי לעצמי שאפשר להרגיש את מה שאני הרגשתי, כשעצוב לה לי עצוב, כשהיא בוכה אני בוכה,
כשהיו מעצבנים אותה אני הייתי מתעצבן וכשהייתה שמחה אני הייתי שמח, אני מניח שקוראים לזה אהבה? לא יודע...
כשהזמן חלף והיא הגיעה לבקר אותי בבית החולים הרגשתי מצידי שהחיבור אליה מתהדק יותר ויותר.
היא ידעה לשים את כל חייה בצד ולהגיע להיות איתי, כי היה אכפת לה ממני, אני רוצה להאמין שהייתי חשוב לה.
אפילו כשהתנהגתי בטיפשות היא ידעה להתעלות מעל זה, תמיד ידעה מה לעשות ותמיד ידעה איך לתקן הכל, אחרי הכל היא מלכה ואלו תכונות של מלכה.
הייתי שואל את האיש מה זה אומר אם התחלתי לחלק את החיים שלי לפי הפעמים שהייתי פוגש אותה.
מה זה אומר כשבכל דקה ודקה ביממה הייתי חושב עליה, כשהייתי נרדם היא הייתה במחשבות,
כשהייתי מתעורר היא הייתה במחשבות, מה זה אומר ולמה ואיך זה קרה לי.
הייתי מספר לאיש על כמה שרציתי רק לשמח אותה ולרצות אותה ולדאוג שתהיה מאושרת, שום דבר אחר לא עניין אותי, האושר שלה הוא האושר שלי.
הייתי מספר לאיש איזה עיניים יפות היו לה, חיוך מבויש, גומות חן מקסימות ומגע יד הכי נעים שקיים, ריח מתוק שנשאר שעות רבות לאחר שהייתה הולכת.
מלכה יפה היא הייתה, כל כך יפה שלעיתים הייתי מביט בה ומתנתק מהמציאות עד שהיא הייתה מתעצבנת ומבקשת שאחדל, היא לא אהבה את זה.
הייתי מספר לו כמה אני מודה לה על הכל, על כל האושר והאור שהכניסה לחיי, על איך שידעה להצחיק אותי,
איך שהיא תמיד ידעה הכל על הכל ותמיד ידעה לשלוט במצב. אין ספק שזאת הייתה ותהיה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
לצערי היא הסתיימה כי המלכה שלי החליטה להוציא אותי מהעולם שלה, היא נעלה אותי מחוץ לדלת.
השאירה אותי כאוב ובוכה אבל אני לא וויתרתי, החלטתי לשבת ליד הדלת, אני אמתין שהיא תפתח אותה ותיתן לי לחזור פנימה,
כי אני מרגיש שנותרתי חסר כל, חסר כיוון ותכלית. הרי זה אבסורד לחשוב איך מישהו יוכל להסתדר ללא המלכה שלו.
ביינתים אני נאלץ להיפרד ממנה, אבל אני מחכה שהיא תקרא לי, נכון שהיא תקרא לי?
רוב הבחורים בגילי רודפים אחרי מטרות רבות ונכספות אבל אני, אני רק רוצה חזרה את המלכה שלי, אני לא מבקש יותר מידי
סך הכל להיות איתה שוב, שתחבק אותי, שתנשק אותי ותיגע בי וכך אדע שהכל יהיה בסדר, כי רק היא ידעה להעניק לי שקט ושלווה, המלכה שלי.
זהו, זה בערך כל מה שהייתי מספר לאיש החביב והמסכן הזה, אני ממש מקווה שהוא היה יודע מה להגיד לי והאם זה אי פעם יעבור.
האם הדמעות האלו יפסיקו מתישהו,האם הוא יפסיק אי פעם, הכאב הזה שבלב.
לצערי בחלוף השנים איבדתי את התמימות, אני יודע שגם האיש הזה לא יידע לענות לי.
פשוט אצטרך ללמוד לקבל את המציאות החדשה ולהבין שזהו...זה אבוד.
) ואני יודעת שהוא אוהב אותי ואני מתייחסת אליו בדיוק באותה מידה, אין כאן דברים נסתרים או אנשים אחרים שמפריעים לקשר ביננו.
