האם זה נורמאלי

[ariane]

האם זה נורמאלי../images/Emo53.gif

פשוט עלתה בי שאלה מוזרה. אני נתקלת בתופעה חדשה ומוזרה לי. אני פשוט מאוהבת בצורה חולנית... במי??? במי יכול להיות??? בבת שלי!!! כשאני איתה אני כל הזמן מחבקת אותה ומנשקת אותה, כשהיא ישנה אני מסתכלת עליה בלי הפסקה ונהנית מכל רגע. כשבלילה היא ישנה במיטה שלה אני מתגעגעת אליה ורוצה שהמחרת יגיע כבר. ועכשיו מה אני עושה בשעה כזו במחשב?? מסתכלת על התמונות שלה, מעבירה אותם אחת אחרי השניה ומתקשה להאמין שאני יצרתי את זה, שהיא הבת שלי, שאני עשיתי את זה... חמישה חודשים עברו מאז שעדן הגיעה לחיי ועדיין לפעמים קשה לי להאמין שהיא באמת הבת שלי ושאף אחד לא ידפוק לי בדלת איזה יום כדי לקחת אותה חזרה. במצב כזה אני בכלל לא יודעת איך אני אחזור לעבודה כדי להיות רחוקה ממנה יום שלם, אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה מטריף אותי לגמרי. בקיצור רציתי לשאול אם זה נורמאלי כי אני סתם עוד אמא פולניה ++++ או שמשהו לא כל כך הגיוני פה וכדאי לי לבקר בדחיפות איזה איש מקצוע לפני שאנשי חלוק הלבן יבואו לאסוף אותי לכפר נופש מאוד סגור. הצילווווווווווווו

 

[סינטה1]

אני מבינה אותך נורא.

לפעמים אפילו כואב לי בלב מרוב אהבה, זה פשוט לא נתפס. את נורמלית לגמרי יקירתי, ואני יכולה להגיד לך שאובייקטיבית עדן משגעת.

 

[בנצ100]

נורמאלי לחלוטין!

אני ממשמשת את יוגי כל הזמן שאנחנו ביחד. מחבקת אותו חזק והוא לא מבין מה אמא רוצה ממנו. כשהוא מתעורר בבוקר עם חיוך, זה עושה לי את היום, ומבט עצוב שלו אם אני הולכת שובר לי את הלב. תמיד אמרו שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, אבל אין דרך להבין את זה חוץ מלנסות...

 

[happy]

את מאוד נורמלית

אני כל הזמן מנשקת ומחבקת את ליהי. אני עדין מתקשה להאמין שהיא שלי. אצלנו גם לחצי יש את אותה בעיה ושנינו עומדים בלילה לפני השינה מול המיטה שלה ונפעמים מהאושר העצום שישן שם. אני כלכך מבינה אותך יקירה לפי מה שאני מרגישה האהבה שלנו לליהי רק מתעצמת משניה לשניה.

 

[מישל נורית והדבש]

../images/Emo140.gifלא זה לא נורמלי

ניקח אותך מחר לאברבנל ואני יחד איתך, איך אפשר שלא להיות מטורף אחריה... אני מאוהבת בה בצורה מטורפת, כל חיוך שלה כל שיר שלה, כל צחוק של דיגדוגים מקפיץ אותי לשחקים. אני לא מפסיקה לחבק ולנשק ולהתפעל מכל תנועה מכל חיוך, זה הדבר הכי מדהים שקרה לי, בלילה אני פשוט ניגשת למיטה שלה ולוקחת אותה אלינו, ואבא שלה מחייך מתוך שינה , לוקח את היד שלה ונרדם עם חיוך זחוח על פניו. זה טעם החיים ושלא נדבר על היקיצה יחד איתה, היא נכנסת אל תוך תוכי ומתפתלת מהנאה. אני מטורפת לגמרי

 

[ariane]

../images/Emo178.gifאוף

אז כולנו מטורפות... כמה טוב לא להרגיש לבד!!! תגידו אתן חושבות שכל אמא כזו או שזה בגלל ההסטוריה שלנו שאנחנו מאריכות יותר את נס החיים??

 

[פלגיה]

לא נעים להגיד, אבל כל אמא היא כזאת

מי שאיבדה תינוק או הריון אולי מעריכה יותר את נס החיים, אבל כ-ו-ל-ן מאוהבות בתינוק שלהן. כולן חושבות שהוא הכי מתוק בעולם, כולן מסתכלות על תמונות במקום לעבוד. לכולן נצבט הלב כשצריך לצאת לעבוד. לזה קוראים אמא.

 

[Tנקר בל]

יש לי נסיון מלפני ואחרי

ואצלי ההכרה בנס החיים השתנתה לגמרי בעקבות האובדן. כל אמא אוהבת את ילדיה בטירוף, אבל אחרי אובדן מודעים יותר לפלא שבכך, ולכן מעריכים אותו יותר. אני דווקא כן חושבת שזה משפיע על מידת האהבה וגם על ההבנה מה עיקר ומה טפל. כמו שבפורום הריון לאחר אובדן לא קראתי אף פעם את המשפט הנפוץ בפורומים אחרים - "אוף. אני כבר בשבוע 38, ועדיין בהריון, כבד לי וחם לי, מה לעשות?" כך גם יש יותר סבלנות ל"מפגעים" שמביאה עימה ההורות. אני לא אומרת שמי שעברה אובדן תהיה יותר אוהבת או יותר סבלנית באופן מוחלט, אלא שביחס למה שהיא הייתה טרום האובדן, היא תדע להעריך את ילדיה. אצלי מיד אחרי האובדן, הרגשתי שינוי מהותי ביחס שלי לילדים, הבנתי כמה תודה אני חבה על עצם קיומם, ועד כדי כמה המשפחה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים.

 

[קובולט]

זאת אהבה אמיתית....

והמשפט כל יום שעובר אני אוהבת אותך יותר מקבל משמעות אדירה בעיני... אין על החיוך שלו, אין על העיניים שלו, ואין שום דבר בעולם שיקח אותו ממני.... ולכל מי שמעקמת את האף שאני אומרת שאני עדין ישנה איתו באותה מיטה וחוששת לבריאות הזוגית והמינית שלי ושל הבעלול, אני מייד אומרת הבעלול יהיה במיטה שלי עוד שנים רבות, אבל עוד כמה זמן נראה לך שאני יוכל לישון ככה צמוד צמוד עם פאר היצירה שלי. יש לי חברה אמא ל3 בנים שאחרי שאמרתי לה את המשפט הזה החזירה את כולם למיטה- בנתיים "רק" לחופש הגדול!!!!

 

[noaagr]

אהבה ללא תנאי

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא - לא סתם נכתב כך. אבל מעבר לכך, אני מרגישה שבהשוואה לשני הילדים הגדולים, הפעם אני הרבה יותר רכה, הרבה יותר מפנקת, מערסלת, מחבקת, מלטפת, שכחתי את הגבולות שהיו לי פעם (כמו לא להחזיק על הידיים כל הזמן...).

 

[נוריה]

לאכול אותם, הבונבונים האלה

האמת היא, שאצלי יש הבדל מהותי מלפני ואחרי האובדן. לא שלא אכלתי את רותם לארוחת בוקר וצהריים וערב ׁ(והיו לה כאלו לחיים, שאי אפשר היה שלא...) אבל את טל ושחר אני ממש חונקת מאהבה ולא מפסיקה לעשות להם כמעט היקיס בסנטר הכפול... נורמלי לחלוטין אריאן. שרק ימשיך ככה.