האם זאת חרדה חברתית ?
היי, נתקלתי בפורום הזה במקרה ומקריאה בו, עלתה בי המחשבה שאולי יש לי חרדה חברתית, לאור סיטואציה שהיתה חוזרת שוב ושוב במהלך לימודיי בבית הספר. לא זוכרת באיזה גיל זה התחיל, אבל אני זוכרת בבירור שהיו מקרים בהם המורה היתה עושה לדוגמא סבב קריאה בכיתה, או היתה נותנת לקרוא תשובה משיעורי הבית, ואני זוכרת את עצמי מתחילה לקרוא, ופתאום בלי שום סיבה, פתאום מגיעה למילה מסויימת, אקראית, ואני לא מצליחה להוציא אותה מן הפה. פשוט לא יכולה, אפילו במאמץ. כאילו נאלמתי דום. ואז משתררת דממה בכיתה, וכולם מסתכלים עלי למה אני לא ממשיכה, בשלב זה המורה היתה חושבת שהמילה לא ברורה לי וקוראת אותה בעצמה, ואז כאילו משהו היה משתחרר בי והייתי ממשיכה לקרוא כרגיל. לפעמים שוב הייתי "נתקעת" ולפעמים הייתי מצליחה לסיים את הקטע. כשזה קרה לי כמה פעמים, התחלתי לפחד מכך, ואז נמנעתי מקריאת שיעורי בית והצבעה בכיתה לשם מענה על השאלות. אני זוכרת את התיסכול שנבע מכך כי הייתי תלמידה דיי חרוצה, ורציתי להשתתף בכיתה ולקרוא שיעורי בית שעשיתי, אבל פשוט לא הייתי מרשה לעצמי. פחדתי והתביישתי. לא זוכרת מאיזו כיתה זה התחיל, אני מאמינה שבערך ד' או ה', וזה ממש הפריע לי, הרגשתי שאני לא מפגינה את הידע שלי ואת החריצות שלי, ודיברתי על כך בבית. בקשתי מאימי שתשוחח עם המורה, שלא תיתן לי לקרוא בכיתה, כי הייתי ממש במתחים שהמורה תיתן לי לקרוא, ושוב אני " אתקע", או אכנס למצב של "אילמות". המורה לא ייחסה לכך חשיבות וביטלה את התחושות שלי כאילו שזה שום דבר, וכך המשכתי שנים רבות לסבול בבית הספר. לא ידעתי שיש לתופעה הזאת שם, חרדה חברתית, אם זה בכלל באמת זה. מה דעתכם ? כיום אגב, אני כן יכולה לקרוא באופן רציף מול קהל, אבל מאחר ואני זוכרת את התחושות האלה, זה עדיין מכניס אותי למתחים כל פעם שאני צריכה לקרוא, אם זה יוצא לעיתים רחוקות ממש. האם זאת חרדה חברתית ?
היי, נתקלתי בפורום הזה במקרה ומקריאה בו, עלתה בי המחשבה שאולי יש לי חרדה חברתית, לאור סיטואציה שהיתה חוזרת שוב ושוב במהלך לימודיי בבית הספר. לא זוכרת באיזה גיל זה התחיל, אבל אני זוכרת בבירור שהיו מקרים בהם המורה היתה עושה לדוגמא סבב קריאה בכיתה, או היתה נותנת לקרוא תשובה משיעורי הבית, ואני זוכרת את עצמי מתחילה לקרוא, ופתאום בלי שום סיבה, פתאום מגיעה למילה מסויימת, אקראית, ואני לא מצליחה להוציא אותה מן הפה. פשוט לא יכולה, אפילו במאמץ. כאילו נאלמתי דום. ואז משתררת דממה בכיתה, וכולם מסתכלים עלי למה אני לא ממשיכה, בשלב זה המורה היתה חושבת שהמילה לא ברורה לי וקוראת אותה בעצמה, ואז כאילו משהו היה משתחרר בי והייתי ממשיכה לקרוא כרגיל. לפעמים שוב הייתי "נתקעת" ולפעמים הייתי מצליחה לסיים את הקטע. כשזה קרה לי כמה פעמים, התחלתי לפחד מכך, ואז נמנעתי מקריאת שיעורי בית והצבעה בכיתה לשם מענה על השאלות. אני זוכרת את התיסכול שנבע מכך כי הייתי תלמידה דיי חרוצה, ורציתי להשתתף בכיתה ולקרוא שיעורי בית שעשיתי, אבל פשוט לא הייתי מרשה לעצמי. פחדתי והתביישתי. לא זוכרת מאיזו כיתה זה התחיל, אני מאמינה שבערך ד' או ה', וזה ממש הפריע לי, הרגשתי שאני לא מפגינה את הידע שלי ואת החריצות שלי, ודיברתי על כך בבית. בקשתי מאימי שתשוחח עם המורה, שלא תיתן לי לקרוא בכיתה, כי הייתי ממש במתחים שהמורה תיתן לי לקרוא, ושוב אני " אתקע", או אכנס למצב של "אילמות". המורה לא ייחסה לכך חשיבות וביטלה את התחושות שלי כאילו שזה שום דבר, וכך המשכתי שנים רבות לסבול בבית הספר. לא ידעתי שיש לתופעה הזאת שם, חרדה חברתית, אם זה בכלל באמת זה. מה דעתכם ? כיום אגב, אני כן יכולה לקרוא באופן רציף מול קהל, אבל מאחר ואני זוכרת את התחושות האלה, זה עדיין מכניס אותי למתחים כל פעם שאני צריכה לקרוא, אם זה יוצא לעיתים רחוקות ממש. האם זאת חרדה חברתית ?