האם השיחה המעניינת של עומר ואלון

15ה. נחי אלון: טקס הסיום של הטיפול

"אני מצביע על זה" (על הצורך לשפר את השינה) "כדי להצביע על ליקוי בחלק מהגישות הטיפוליות, שעוסק בפציעה של הנפש ולא בתקינות הגוף.
והגוף, כשלא ישנים, החיים משתבשים.
מה שפיתחתי היה הרעיון שהעיסוק בטראומה, של אנשים שכבר 3-4 שנים החיים שלהם משובשים, הטיפול בטראומה הוא מסיבת הסיום של הטיפול" (השלב המסיים של הטיפול).
"אחרי שעשינו הכל, אז אפשר להסתכל ולבחון מה היה, אבל לא מעמדת חולשה, אלא מעמדת כוח.
הסיפור של האדם עצמו הוא סיפור של שֶבֶר.
כשהעולם משתקם – אפשר לבחון את השֶבֶר מתוך עמדה של כוח.
ולטקס הסיום יש ערך מאוד גדול".
 
16. פרופ' חיים עומר: ההתמודדות עם הימנעויות

"השאלה במה מתעסקים בטיפול בפוסט טראומטיים היא שאלה שמעסיקה את המחקר.
ואחד הדברים שבולטים, במחקר שכאשר אדם עם PTSD מאופיין בסדרה של הימנעויות (הוא לא עושה את זה ואת זה), ההימנעויות נוצרות אחרי החוויה הטראומטית. ויש איזו התכווצות" (של החיים) .
"ואין ספק שטיפולים שעוסקים בהסרת הימנעויות (בלעזור לאנשים לחזור ללכת, לנסוע באוטובוס, לחזור להיפגש עם חברה), כאשר עוזרים לאנשים להתמודד באופן אקטיבי עם ההימנעויות - אין ספק שיש ירידה בסימפטומים".
 
17. נחי אלון: ההימנעויות וקטיעת רצף החיים

"בודאי שהקשר ביניהן" (ההימנעויות) "לבין האירועים הטראומטיים הוא לפעמים אקראי לגמרי.
אבל הדבר הזה מחזק את הרעיון של הרציפויות. השבר הגדול הוא לא האירועים אלא קטיעת רצף החיים" (בגלל ההימנעויות).
"קטיעת רצף החיים, ולא חשוב מתי ואיך היא נוצרה,. היא גורם מכריע, וצריך לאחות את הדבר הזה" (את החיים עכשיו) "לפני שהולכים..." (לדון בטראומה)
 
זה לא פשוט

ויש לנושא פנים לכאן ןלכאן.
בגדול אני חושב שנחי אלון מגזים.
לדעתי ההכרה בנכות ומתן גימלה עוזרת פעמים רבות לאנשים שבשל מצבם הנפשי מתקשים להתפרנס ולהחזיק מעמד מבחינה כלכלית.
יש גם חשיבות להכרה של הממסד בפגיעה, ונחי אלון מדבר על כך בהתייחסותו לנשות שבויים.

כשחיים עומר שואל אם ההכרה בנכות מזיקה, נחי אלון אומר ש"במובן מסוים כן".
הוא מביא דוגמא של מישהו שהכחיש בצורה בולטת כל בעייתיות כתוצאה ממה שעבר, ואני באמת מסכים שלא כל טראומה מגיעה להפרעה פוסט טראומטית.
במדינה שלנו כולנו עברנו טראומות (המלחמות הן בהחלט מצבים מסכני חיים) והרוב לא פיתחו פוסט טראומה.
מצד שני, מי שכן נפגע ופיתח חיים כל כל מבולגנים ולא מתפקדים, כמו שנחי מתאר, זכאי להכרה וקיצבה, וייתכן שאם יקבל טיפול ויחלים - תיפתח בפניו האופציה לוותר עליה.
 

קרנף לבן 1

Well-known member
מנהל
אני יכול לדבר מניסיון

15 שנה לא לקחתי קצבה כי מצבי לא היה קשה כל כף ועבדתי בשוק החופשי ולא ידעתי על הטראומה כמעט כלום.
אחר שמצבי הורע בשנת 1999 2000 לא היה לי בררה אלא לקחת קצבה.
בלי קצבה לא היה לי מה לאכול. כי לא יכלתי לעבוד אפילו בעבודה מוגנת.
סבלתי מירידה בזיכרון וכושר ריכוז ופחד רב וחרדה פשוט הטראומה פרצה לי והיו הרבה פלשבקים וסיוטים ופחדתי אפילו ללכת לסופר לקניות
 

yuval344

New member
ופה יקירי נמצאת כל האמת על האבחנות הפסיכיאטיריות

חבל שאין יותר מודעות לנושא
פלצבו
אינבו
פלצבו מוגבר.
במה שונה פוסט טראומה מכל אבחנה פסיכית אחרת (או בואו נגדיל, כל אבחנה רפואית או חברתית שמתקבעת ככל במופיעה יותר פעמים בזכרונו של האדם והסובבים אותו)?
 
למעלה