דורי לא התעצבנה.
בטח לא ממקום של "אני לא האשה החלשה".
בן הזוג שלי צריך להיות זה, שמולו לא תהיה לי בעיה להיות חלשה, פגיעה ומסכנה.
הוא צריך להיות זה, שאני יודעת באלף אחוז שלעולם לא ינצל את זה,
שיידע לנחם אותי ולתת לי תחושה שגם זה, יעבור בסוף.
ושהשמש תזרח שוב, גם אם עכשיו קצת אפור.
לשמחתי, הייתי מספיק בררנית לאורך השנים. היו לי מעט בני זוג, אבל כולם ענו על התנאי הזה.
מה שכן - דורי חושבת שזה מאוד עצוב, שגבר חביב שעל פניו יש לו מה להציע לאשה,
מרגיש צורך לשווק את עצמו באופן כזה, להציע את חצי המלכות ואף יותר,
מבלי להציב שום דרישות/בקשות למועמדת האופציונלית.
כמו כן דורי חושבת, שפתיחות אמיתית בין בני זוג, כוללת גם את היכולת של כל אחד מבני הזוג להשבר,
להראות חולשה, למצוא אוזן קשבת,תמיכה (ואולי גם קצת טישו) אצל השותף שלו לחיים.
אין דבר כזה אדם שלא מתבאס לעולם, שלא עצוב, שלא מרגיש רצון להתחבא בפוך (או במזגן) עד יעבור זעם,
או עד שמישהו יבוא ללטף לו את הראש ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר.
יש אנשים שמתעקשים לשמור על פאסון אפילו מול בן/בת הזוג שלהם.
לכולנו יש את הרגעים האלה, מי שלא מסוגל להיראות כך בפני בן הזוג שלו - הוא הפחדן האמיתי בעיניי.
אם דודי בלסר היה כותב טקסט כזה - זה היה מוריד לי ממנו לגמרי.
וצר לי לאכזב אותך, אבל יש לי תחושה שהוא לא זקוק לשום טקסט כדי שבנות ימרחו עליו.