הטיעון מההולדה הוולונטארית הוא באמת לא נקי מקשיים
הטיעון מן האחריות הוולונטארית מושך ממבט ראשון, אבל לא פשוט כמו שאולי נראה במבט ראשון. לא בהכרח לא ניתן להתגבר על הקשיים האלה, אבל הוא מעלה סוגיות לא פשוטות. אני אציג את הקשיים שאני רואה.
נכון שההורים בחרו להוליד. אבל, אם הם היו בוחרים לא להוליד את הילד/ה אז הילד/ה לא היה/הייתה קיים/ת. האם עדיף לילדה לא להיוולד מאשר להיוולד?
נניח הורים נוטשים ילד בבגרותו והוא במצוקה עקב כך. אבל האם הוא במצוקה עד כדי כך שעדיף היה לא להיוולד?
אם התשובה שעדיף לו בכל זאת להיוולד ולחיות למרות הנטישה, אז ההורים שלו רק הביאו לו תועלת בכך שהם הביאו אותו לעולם. נכון שאם לא היו נוטשים אותו מצבו היה הרבה יותר טוב, אבל מכאן לא נובע שהם גרמו לו נזק בכך שהולידו אותו ונטשו אותו בבגרותו.
יש פילוסופים הטוענים שהלוגיקה לא מאפשרת לטעון שעדיף היה לאדם חי לא להיוולד. אבל למי בדיוק יש זכות לא להיוולד? הרי לפני שאדם נולד לא היה "מישהו" בנמצא שיש לו זכות לא להיוולד. כאשר מדברים על זכות, אז מדברים על זכות של "מישהו" אבל לפני הלידה ולא רק לפני הלידה, אלא אפילו לפני ההפריה, כאשר ביצית מופרית עדיין לא הייתה בנמצא, אין מישהו בעל זכות.
כאשר מדובר על פגיעה בזכות מדובר על פגיעה במישהו כאשר הנפגע יכול לתבוע את זכותו. אבל לפני ההפריה במי פגעו כאשר התקבלה החלטה על ניסיון הפריה? לא ניתן להצביע על מישהו ממשי שיש לו זכות ושהוא נפגע ואין מישהו שיכול לתבוע את זכותו שלא להיוולד.
[על הקושי הלוגי שבזכות לא להיוולד, דוד הד, הזכות לא להיוולד בפגם?, אסא כשר, יתמות מתוכננת: התמונה המאוזנת, מאמרים אלה מופיעים בקובץ דילמות באתיקה רפואית, עורך רפאל כהן-אלמגור]
מצד שני אדם יכול להגיע למסקנה שעדיף היה לו אלמלא נולד. חוויות כאלה מופיעות בתנ"ך. למשל בספר איוב:
יאבד יום, איוולד בו; והלילה אמר, הורה גבר. היום ההוא, יהי-חושך:
אל-ידרשהו אלוה ממעל; ואל-תופע עליו נהרה. יגאלוהו, חושך וצלמוות-תשכון-עליו עננה; יבעתוהו, כמרירי יום. הלילה ההוא, ייקחהו-אופל: אל-ייחד, בימי שנה; במספר ירחים, אל-יבוא.
[איוב, ג, ג-ו]
או ירמיהו:
אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר, שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ.וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם, וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם, וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָהֿ הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי:
[ירמיהו, כ, יד-יח]
או בספרות:
אוֹי, אִמָּא אִמָּא לָמָּה לָמָּה?
אוֹי לָמָּה זֶה חַיִּים לִי נָתַתְּ?
אוֹי לָמָּה זֶה יְלִדְתִּינִי
וּלְבוּשׁ אָסִיר עָלַי נָתַתְּ?
[יהודה קרני, צלצל קתרוס]
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו".
[ערובין יג ע"ב]
ניסיון להשיב להשגה הלוגית הוא שהזכות היא של האדם העתידי, האדם הפוטנציאלי לא להיוולד זאת בהנחה שאין מניעה לייחס זכויות לבני אדם עתידיים.
ניתן לומר שלפני הלידה יש לנו "מצב" שבו לא קיים אדם ואחר כך יש לנו "מצב" שנולד וקיים אדם והטענה היא שהמצב של אי-קיום עדיף על מצב הקיום. בניסוח זה אנחנו לא מדברים על "מישהו" שנפגע אלא על "מצב עדיף".
אבל, כאן נשאלת השאלה. האם אפשר להצדיק מסקנה שמצב אי-הקיום עדיף על מצב הקיום?
כאשר אדם אומר שהוא מרוצה מחייו הוא לא משווה את חייו עם מצב של אי-חיים אלא הוא רק מביע את שביעות רצונו מחייו.
אם התגברנו על הבעיה הלוגית עדיין האם היה עדיף לילדים הנטושים לא להיוולד מלכתחילה?
תשובה אפשרית היא שרק אם הילד הננטש הסובל התנכרות חי חיים שלא שווה לחיותם או חיים שלא כדאי לחיותם not worth life living עקב הנטישה וההורים יכולים להפוך את חייו לחיים שכדאי לו לחיותם ע"י הימנעות מנטישה והם לא עושים זאת, אז הם גרמו לילד למצב שעדיף היה לו לא להיוולד מאשר להיוולד.
אבל כמה מהילדים הננטשים מגיעים לחיים כאלה שהסבל כה גדול עד שחייהם הם כאלה שלא שווה להם לחיותם? בהנחה שלא אצל כולם זה המצב, אז לגבי מי שאצלו זה לא המצב אז הטיעון הוולונטארי לא חל.
אבל לגבי הילדים שאצלם זה כן המצב אז יש אחריות להורים לתקן את המצב הזה או למנוע אותו מלכתחילה.
בנוסף, אם זכותו של הורה לנטוש את ילדיו הבוגרים ולהתנכר להם כי הילדים עדיין חיים בחיים ששווה להם לחיותם, אז לפי הגיון דומה זכותו של ההורה להוליד 10 ילדים לחיי עוני כל עוד הילדים ימשיכו לחיות חיים ששווה להם לחיותם, זכותו של הורה להוליד ילדים כאשר ידוע שיהיה להם פגם בריאותי, בריאותי או גופני עקב גנטיקה או תורשה העיקר שיחיו חיים שכדאי להם לחיותם ואין בעיה עם לידת נעורים כאשר נערה יולדת העיקר שהוולד יחיה חיים שכדאי לו לחיותם.
טיעון אחר הוא שגם אם עקב הנטישה הילדה במצוקה אבל לא עד כדי חיים שלא כדאי לה לחיותם, עדיין עדיף היה לה לא להיוולד מלהיוולד. זהו טיעון כללי וגורף שלגבי כל אדם גם בחיים רגילים, עדיף לא להיוולד מאשר להיוולד ולחיות ושהיעדר חיים עדיפים על החיים הרגילים. זאת מפני שאם לא נולדים אז אין סבל. נכון שגם אין הנאה אבל עדיף היעדר סבל והיעדר הנאה מאשר סבל משולב בהנאה. לפחות כאשר הסבל משמעותי ולא זניח [ואיזה אדם לא סובל לפעמים סבל משמעותי בחייו?]
זהו טיעון כללי שרע מעורב עם טוב הוא מצב פחות עדיף מאשר ללא רע וללא טוב [לפחות בהנחה שהרע הוא משמעותי ולא זניח]
אבל אם מישהו כבר גרם לאדם להיוולד ולחיות יש לו אחריות לצמצום הסבל הזה כי הוא גרם לכך מרצונו שאדם יחיה למרות שהיה עדיף לו לא להיוולד ולא לחיות.
לפי טיעון זה על מנת שהטיעון מן האחריות הוולונטארית יצליח צריך להניח שבדרך כלל לא לחיות עדיף מאשר לחיות. לכן, אם ההורים יצרו חיים יש להם אחריות כלפי מצב שהוא לא עדיף ולכן אם כבר עשו את זה, אז יש להם אחריות לצמצם אותו גם בבגרות.
לכן, הטיעון הוולונטארי המנסה לבסס אחריות הורית גם בבגרות הוא באמת לא פשוט והוא מחייב הנחות רדיקליות שלא ברור שמי שטוען אותו באמת מחזיק בהנחות האלה.