היפרקטיבית
New member
האם גם זוּ אהבה?
אני והחבר לשעבר נפרדו. לא מחוסר אהבה... כבר סיפרתי לכולכם את סיפורנו.. אני והחבר לשעבר לשעבר נפרדנו וכבר הפסקתי לאהוב אותו עוד לפני שנפרדנו כך שלא היו לי חרטות וכאב. החבר לשעבר.. (טרי, מיום שישי) ה3 ימים הראשונים היו ממש קשים. מחשבות ודמעות לא הפסיקו להתרוצצץ. אני עדיין חושבת,מדמיינת.. והפֲלא ופלא, הלב שלי לא נותן לי יותר לבכות ולכאוב. כאילו כל שקי הדמעות יבשו.כאילו הוא נעטף בשכבת מגן. החבר שלפניו לא היה אהבה באמת. אבל הוא.. אותו,ממש כמו בשירים.. הייתי מביאה לו את הירח. ואפילו הרבה יותר. את כל ליבי נתתי. פעם אחרי פרידה הייתי ממש שבורה היה לי ממש קשה להמשיך הלאה ולא הייתי מפסיקה לחשוב. גם ככה בפעם הראשונה שהייתי איתו ונפרדנו היה לי ממש קשה. הרבה יותר מהפעם הזו. ואני חייבת לציין שהפעם הזו אני מכירה אותו הרבה יותר.מכול בחינה שהיא.. אולי אני כבר לא בוכה ומתייפכת ועוברת הלאה בגלל שעוד כשהיינו יחד קבלתי את הקשה שבקשר שלנו,את הכואב שבקשר שלנו, למדתי שממשיכים הלאה והזמן עובר, ואם אני יחייה כל יום את הכאב של הקשר,של האהבה אני יסתכל אחורה ויראה שזה היה בזבוז. בזבוז מוחלט. הוא בלב שלי,ותמיד יהיה בשבילו מקום שם.אבל כאילו פתאום מפאסימיות הפכתי לאופטימים,רואה וורודות. אני לא רוצה לשכוח אותו.ולא מתכוונת. עכשיו שאני מסתכלת אחורה על כל הפעמים והימים שבכיתי על אהבה,וכאבתי הרבה זמן, אני חושבת ויודעת שאין טעם.שאני צריכה לשמור על אהוביי בליבי ולהמשיך הלאה כי החיים ממשיכים,השמש שוקעת והירח עולה וכך כל יום, הזמן לא עוצר ומתחשב בימים הרעים.הוא ממשיך.. כאילו משהו בי השתנה ואני מרגישה שיש בי מספיק כוח לדהור הלאה והלאה ושאין מה יעצור אותי. ואני תוהה,מפוחדת מעצמי מעט. האם זו באמת אהבה? אני לא רגילה להתגבר ולהמשיך הלאה כ"כ מהר.ממש לא רגילה.זו אני שתמיד הייתי בוכה ולא מניחה לדברים במקומם. האם למרות שהמשכתי בלי חרטה או כאב מעידים על כך שזו לא אהבה באמת? או מעיד על בגרותי והדרך שלי לקבל דברים? או אולי.. הכאב מתחבא בפינה חשוכה ומחכה לרגע הנכון לפרוץ? אני חושבת שלמדתי לקבל הרבה דברים. שלא הכל כמו שמצפים ורוצים. ובאהבה הזו נתתי את כולי.הוא נתן כמה שהוא יכול.אני התפשרתי למען האהבה הזו. קבלתי הרבה,הרבה שקט בשבילי- שקט מהבחינה שכשאני נתקלת הדבר שלא מוכר לי אני מקשיבה לו,לומדת אותו ולא נלחמת בו וכואבת אותו. מקבלת, מבינה. "ואני אמשיך להתעקש לא אפחד, לא אפחד והלב ימצא את שביקש יום אחד, יום אחד"
אני והחבר לשעבר נפרדו. לא מחוסר אהבה... כבר סיפרתי לכולכם את סיפורנו.. אני והחבר לשעבר לשעבר נפרדנו וכבר הפסקתי לאהוב אותו עוד לפני שנפרדנו כך שלא היו לי חרטות וכאב. החבר לשעבר.. (טרי, מיום שישי) ה3 ימים הראשונים היו ממש קשים. מחשבות ודמעות לא הפסיקו להתרוצצץ. אני עדיין חושבת,מדמיינת.. והפֲלא ופלא, הלב שלי לא נותן לי יותר לבכות ולכאוב. כאילו כל שקי הדמעות יבשו.כאילו הוא נעטף בשכבת מגן. החבר שלפניו לא היה אהבה באמת. אבל הוא.. אותו,ממש כמו בשירים.. הייתי מביאה לו את הירח. ואפילו הרבה יותר. את כל ליבי נתתי. פעם אחרי פרידה הייתי ממש שבורה היה לי ממש קשה להמשיך הלאה ולא הייתי מפסיקה לחשוב. גם ככה בפעם הראשונה שהייתי איתו ונפרדנו היה לי ממש קשה. הרבה יותר מהפעם הזו. ואני חייבת לציין שהפעם הזו אני מכירה אותו הרבה יותר.מכול בחינה שהיא.. אולי אני כבר לא בוכה ומתייפכת ועוברת הלאה בגלל שעוד כשהיינו יחד קבלתי את הקשה שבקשר שלנו,את הכואב שבקשר שלנו, למדתי שממשיכים הלאה והזמן עובר, ואם אני יחייה כל יום את הכאב של הקשר,של האהבה אני יסתכל אחורה ויראה שזה היה בזבוז. בזבוז מוחלט. הוא בלב שלי,ותמיד יהיה בשבילו מקום שם.אבל כאילו פתאום מפאסימיות הפכתי לאופטימים,רואה וורודות. אני לא רוצה לשכוח אותו.ולא מתכוונת. עכשיו שאני מסתכלת אחורה על כל הפעמים והימים שבכיתי על אהבה,וכאבתי הרבה זמן, אני חושבת ויודעת שאין טעם.שאני צריכה לשמור על אהוביי בליבי ולהמשיך הלאה כי החיים ממשיכים,השמש שוקעת והירח עולה וכך כל יום, הזמן לא עוצר ומתחשב בימים הרעים.הוא ממשיך.. כאילו משהו בי השתנה ואני מרגישה שיש בי מספיק כוח לדהור הלאה והלאה ושאין מה יעצור אותי. ואני תוהה,מפוחדת מעצמי מעט. האם זו באמת אהבה? אני לא רגילה להתגבר ולהמשיך הלאה כ"כ מהר.ממש לא רגילה.זו אני שתמיד הייתי בוכה ולא מניחה לדברים במקומם. האם למרות שהמשכתי בלי חרטה או כאב מעידים על כך שזו לא אהבה באמת? או מעיד על בגרותי והדרך שלי לקבל דברים? או אולי.. הכאב מתחבא בפינה חשוכה ומחכה לרגע הנכון לפרוץ? אני חושבת שלמדתי לקבל הרבה דברים. שלא הכל כמו שמצפים ורוצים. ובאהבה הזו נתתי את כולי.הוא נתן כמה שהוא יכול.אני התפשרתי למען האהבה הזו. קבלתי הרבה,הרבה שקט בשבילי- שקט מהבחינה שכשאני נתקלת הדבר שלא מוכר לי אני מקשיבה לו,לומדת אותו ולא נלחמת בו וכואבת אותו. מקבלת, מבינה. "ואני אמשיך להתעקש לא אפחד, לא אפחד והלב ימצא את שביקש יום אחד, יום אחד"