האם גם אתן?....

אלומת אור, את ככ ככ מרגשת!!!!!

והדימויים שלך מהממים!!!! ומדוייקיפ.
אני ככ שמחה שכתבת לי.
מתוך נפשך.
תודה
 
חברות, תודה על התגובות. ותגובה לכולכן:

חשוב לי להבהיר...
אני מאוד נאבקת.
כאן אני כותבת את שלי לרוב מהתהומות, כאשר אני בתהומות, אבל יש גם רגעים אחרים.
אז אני אגיד, כדי שתבינו איפה אני נמצאת:
לפני קרוב לשלוש שנים כבר לא הלכתי אליה לטיפול. (אני לא יכולה להגיד שסיימתי טיפול, זה הגיע למצב שכבר אי אפשר היה להמשיך. פיזית. לא ישנתי בלילות. ממש לא ישנתי! ובפעם הלפני אחרונה שהגעתי אליה הייתה לי התפרצות זעם, שהיא ליבתה, וכמעט התעלפתי שם. שכבתי אחר כך שעות בסלון שחה כי פשוט לא הייתי מסוגלת לנסוע הביתה, אפילו לא במונית)
לפני קרוב לשנתיים וחצי התחלתי טיפול עם מטפלת אחרת לגמרי. מטפלת שיודעת גבולות, שהבינה את הנזק שנגרם לי (אמנם לא הבינה עד כמה, היא כל פעם נדהמת לגלות עוד דבר ועוד דבר) ושאיכשהו, עם כל השבר כלי שהייתי כשהגעתי אליה, באמת איכשהו בטחה בכוחותיי.
המטרה שסימנתי מהמםפגש הראשון הייתה לצאת מהתלות האיומה הזאת בטיפול.
והיום, פחות משנתיים וחצי מאז שהתחלתי את הטיפול איתה, הגעתי למצב שאני נפגשת איתה רק פעם בחודש ובאמצע אנחנו עושות עוד שיחת טלפון אחת. קשה לי להאמין בזה ויש רגעים שמאוד קשה לי, ויכול להיות שיהיו זמנים שבהם אלך יותר, וזאתלא תהיה התקדמות של קו ישיר, אבל אני הרבה יטותר מחוברת לעצמי ומאמינה בכוחות שלי.
ודבר נוסף, אני כבר כחצי שנה בתהליך גמילה מהכדורים שהתמכרתי אליהם לפני שנים. אני ושה את זה עם פסיכיאטר מקסים שמצאתי שמגבה אותי ומעריך אותי. אני נפגשת איתו פעם בחודש ואני עם עצותיו מורידה את המינון מאוד בדרגה, עם תקופות של תופעות לוואי מטורפות. אני כבר קרוב לחודש רק על מינון ממש ממש זעיר, אבל פוחדת כרגע לרדת לגמרי (אני לוקחת אחת ליומיים סימבלטה 30 מיליגרם בלבד).
אני משקמת את מצב העבודה שלי באופן ממש חיובי, נהנית ממנה יותר, יודעת יותר לקבל את הדאונים שלי ויודעת יותר שהם יעברו ושיש לי היום גם כלים, וגם את המצב החברתי שלי טיפין טיפין טיפין.
למדתי, ואני ממשיכה ללמוד, ממה שהיה איתה.
ברור לי שאני הייתי זקוקה לגיברת אימא-אלוהים, והיא הייתה זקוקה שיעריצו אותה ויזדקקו לה כמו שאני הייתי
עשיתי הרבה חשבונות נפש מאז, וממשיכה לעשות.
ברור לי שהייתי שתלטנית ומניפולטיבית ותוקפנית והייתי עושה כל דבר כדי להשיג את האהבה שלה הזדקקתי ואותה היא הייתה מוכנה לתת לי. הרבה דבריפ ברורים לי היום והם באים לידי ביטוי בניצני הקשרים המהוססים האחרים שאי מנסה לבות בעולם.
אבל חברות, אני לא צריכה שאף אחד אחר יעשה את חשבון הנפש שלי בשבילי.
תאמינו לי שאני אלופה בזה. טח לגבי כל מה שהיה איתה.
ולומדת ממה שהיה.
למה שאני הכי זקוקה זה להכרה.
תבינו, שזאת הפעם הראשונה, ואני כבר קרוב לשלוש שנים כאמור לא בטיפול אצלה, שהצלחתי לכתוב את כל זה כמכלול, ולא דבר אחד פה ודבר אחד שם.
הרבה זמן הייתי בהלם אחרי הרידה ממנה.
פשוטו כמשמעו.
והיה קשר שתיקה.
לא הייתי מסוגלת לספר לאף אחד מה עברתי שם.
גוננתי עליה.
הנה, לפני כמה שניות התחיל לרדת גשם. אני שומעת את הטיפות והאוויר חודר נקי וקריר דרך דלת המרפסת הפתוחה, ולמרות הסיכון [הנוראי מבחינתי] לכתוב דברים טובים [האימה שהיקום יתנקם] אני אומרת לי "הנה, לאט לאט, והאוויר המטונף הולך ומתנקה. יקירה," אני אומרת לעצמי, באותן המילים שהיא הייתה אומרת לי לפני עשרים וחמש שנה, באותו טון מעודד, לפני שהכול התחרבן לעיסה מטונפת, דביקה ואיומה שהדביקה אותי במקום למשך שנים כה רבות, "קחי אוויר." ואני מוסיפה מילים שהיא לא אמרה: "עוד מעט יתנקה האוויר ממנה, יישארו אמנם עננים שחורים ממנה. אבל את ממשיכה ואת תמשיכי. קחי אוויר."
______________________
ולסיום, באופן הכי פרדוקסלי בעולם, תוצאת הרגל או אילוף של ככ הרבה שנים, אני ככ רוצה לשלוח לה את כל מה שכתבתי פה. ספק כדי לשתף. ספק כדי שתבין ותראה. ספק כדי לטלטל אותה. וספק כדי להפחיד אותה קצת, שאני מתחילה להוציא דברים החוצה, שקשר השתיקה מתחיל להיפרם. שתחרוד קצת. ואז אי מתמלאת כאלה רחמים עליה. ואז שוב עצב וכאב ובדידות. זה אינסופי הלופ הזה.
___________________
חברות, אנא זכרו את מקומות הכוח וההתקדמות שאני כותבת.
חשוב לי שזה יהיה נראה ושלא תחשבו שאני רק שוקעת בביצה.
תודה לכל מי שקראה עד כאן
_____________________
ומילים אחרונות באמת, סליחה שאני מאריכה. תבינו, כשאתן כותבות ומגיבות למה שהיה וכותבות שהיא לא מטפלת ראויה כי כך וכך, זה ראשוני עבורי. מעט מאוד שמעתי את זה אם בכלל. במשך 22 שנה חייתי באמונה שאני דפוקה והיא מושלמת. אני רק מתחילה להבין שהיא הייתה לא בסדר. ועוד לא מצליחה לעכל בעצמי את כל המכלול הזה שכתבץי כאן בפוסט הקודם עליה. אני קוראת את זה ואומרת "זה מה שהיה?... זאת אני?... כל כך הרבה שנים?... איך יתכן שקפאתי במקומי?... איך יתכן שלא עזבתי אותה?....." אני רק מתחילה לעכל.
שוב תודה וסליחה שהארכתי
ותודה שאתן כאן
 

shir3001

New member
תודה על השיתוף

אני ממש מורידה בפנייך את הכובע על הדרך שעשית מאז ואיך תוך זמן לא ארוך יחסית שיקמת את עצמך ועשית דרך עם הפסיכולוגית החדשה. נתת בה אמון והצלחת לעזור לעצמך. זה ממש לא מובן מאליו.
ואפילו נותן לי תקווה שכזאת...

אני מזדהה עם הקיפאון והקושי לצאת ממצב או קשר לא בריא. אבל עשית את זה ואת נשמעת יציבה מקורקעת, מחוברת ובדרך למקום טוב יותר.
 
שיר, תודה רבה. אני רוצה לדייק ברשותך.// ויכול להיות טריגר

לא שיקמתי את עצמי.
אני רחוקה משם.
אבל מה שכן, אני בתהליכי שיקום.
ואני נאבקת.
לא יודעת אם יום אחד אוכל להגיד שאני משוקמת.
אבל אוכל להגיד שמאוד השתדלתי.
לפעמים אני חושבת שאם היו מציעים לי מילה אחת לכתוב על קברי הייתי בוחרת במילה "השתדלתי".
וכן, זה באמת מפליא מדהים גם אותי, איך עכשיו יש טיפול שמצליח.
נראה לי שלמדתי.
וגם יש לי מזל עם המטםלת הזאת.
חיפשתי מטפלת במשך כחצי שנה או יותר עד שהגעתי אליה.
תודה שכתבת לי שירי, וזה כל כך שימח אותי שבאיזשהו אופן זה נותן לך תקווה גם לגבי עצמך.
מחזיקה גם לך אצבעות.
מחזיקה לשתינו.
 

KateAusten

New member
נפעמת שוב מהכוחות שלך


קראתי הכל. כל כך גאה בך, כל כך מעריצה. את העוצמות וגם את החולשות, את המודעות, את הכישרון, את המהות שלך. את הכל.
כשזמר נותן כזאת הופעה עוצמתית אומרים לו ״drop the mic �� “
הפלת את המיקרופון, ואת המחשב, ואת המסכים, ואותי מהכיסא
 

KateAusten

New member
יקירתי..


אין לי מילים. פשוט אין לי. קטונתי מלהגיב.. יש לי להציע רק חיבוק וירטואלי בהסכמה, מתוך אמפתיה, וגם הערצה לכוחות העצומים שבך. תמשיכי לשתף, לפרוק, ללדת את הכאב. זה ריפוי עבורך וגם עבור כל מי שקורא את זה. זה ספר חוקים למטפלים, במהדורה הלא מצונזרת. תודה לך ששיתפת
 
קייט - "ספר חוקים למטפלים

במהדורה הלא מצונזרת".

וואוו, זאת כותרת מעולה לספר שצריך להיכתב.

תודה רבה רבה על כל מילה
 
תודה לכולכן. אני אתייחס בהמשך לתגובות שלכן....

די שקעתי עכשיו לדיכאון ורגשי אשמה ושאולי הגזמתי...
מדמיינת מה היא הייתה אומרת אם הייתה כאן וכמה היא הייתה נפגעת.
וגם, בקשר לכדורים, א. אני בטוחה שהיא לא עשתה את זה מכוונה רעה. ב. אולי אני באמת לא יכולה בלי כדורים. ג. אולי יכולתי אז כשהייתי צעירה יותר והיו לי יותר כוחות אבל עכשיו כבר לא. ד. החלטתי היום להעלות קצת את המינון של הכדור האחרון שאני עדיין לוקחת כי אני מרגישה שוקעת..... ואז עולות לי המון הרגשות ואמירות פנימיות כמו את רואה איך לכלכת עליה... היא בסך הכול רצתה את טובתך.... אבל אני יודעת שגם אם אני זקוקה לטיפול תרופתי זאת צריכה הייתה להיות בחירה שלי. וןלא הרגשה שהיא לחצה אותי לשם.
מצטערת אם מעמיסה.
הדברים הם אולי לא פשוטים, אני אומרת לעצמי, אולי לא שחור ולבן.
מרגישה עכשיו אשמה שהוצאתי את כל זה החוצה, למרות שלא בשמה, וכמה היא הייתה נעלבת. אני כ הזמן רואה בדמיוני את פניה הנעלבות.
ובו בזמן אני מרגישה כזה זעם.
טוב, אתן יודעות, זה תהליך, זאת דרך, זה לא התקדמות ליניארית.
זה בקדימה אחורה.
(זה דבר שלמדתי ממנה, אז שוב אני אומרת לעצמיאיך אני יכולה להיות ככ כפויית טובה. היא שרודה בי לטוב ולרע. להרבה רע. אבל גם לטוב.
וזאת בעיה כשמישהו שעשה לי כל כך הרבה רע גם עשה לי לפני כן כל כל הרבה טוב משמעותי.)
לא קל.
תודה שוב לכולכן. באמת תודה
 
על טוב ורע ורע וטוב שהוא אותו דבר
טריגר

מחר, כלומר כבר היום, 2.12 הוא יום הפטירה של אבא שלי. 2.12.90. המון שנים. ויד שמאל מרביצה ליד ימין המלטפת, והיד המלוטפת לא יודעת את נפשה, כי מה. אפשר להרביץ בחזרה? איך אפשר להפריד?
והמשכתי להגן ולתרץ, ולכלכתי ונענשתי ועדיין נענשת.
התשלומים שלי בוויזה יורדים בכל חודש, בשניים בחודש.
אני תמיד משלמת. אני אמשיך לשלם.
 
אלומה, שמעתי שמועות..... //// תשובה לך. אולי טריגר?.....

שמעתי שמועות שעם השנים מפחיתים את גובה התשלומים.
למעשה, אני היא זאת שסיפרה לי.
לא, לא בקשר לפסיכולוגית עדיין, שזה כל כך טרי.
בקשר לאימא ולאבא ולכל הלכלוך שלכלכתי עליהם.
כן, גם בעידוד הטיפול הלקוי.
הטיפול שאיכשהו הסיט (בכוונה אני כותבת בטית) אותי לראות אותם עוד יותר כאוייבים שלי.
לי יורד פחות בויזה.
למרות שבחלומות אני עדיין רוצחת אותו. לפעמים.
ולפעמים היום, לא פעם אפילו, קורה שהשינה שקטה.
ורגועה.
היית מאמינה?
הלוואי עלייך. אמן. חמסה חמסה חמסה.
 
אלומה - בשבילך:

כף יד רשעה - דליה רביקוביץ
___________________
קוים של עשן ניטו במלוכסן
ואבא שלי היכה אותי.
כל העומדים צחקו למראה,
מה שסיפרתי אמת ויציב.

קוים של עשן ניטו במלוכסן
אבא היכה על כף ידי.
הוא אמר שהיא כף יד רשעה.
מה שסיפרתי אמת ויציב.

קוים של עשן ניטו במלוכסן
אבא חדל מהכות אותי.
היד הרשעה צימחה אצבעות
וכל מעשה שריר וקיים.

קווים של עשן ניטו במלוכסן
פחד לוחך את הכף הרשעה
אבא חדל מהכות אותי
אך הפחד הזה שריר וקיים.
 

DOCTOR W H O

Member
מנהל
היי אלומונת

מכירה היטב את הכאב שלאבד הורה, עם כמה שזה מסובך וכואב ביחד.
מאחלת לך שתתחזקי משנה לשנה ותמיד תזכרי שאני כאן
 
למעלה