הילדים במרכז
כשמחליטים לפרק משפחה, לדעתי לפחות, חייבים לשים את טובת הילדים בראשונה. כאמא, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להגן על ילדי, זה בא בלי לחשוב. אם חס ושלום נהיה באיזה מצב של חיים ומוות מי לא יגן בגופו על ילדיו? זה הדבר הכי טבעי שנטוע בנו, בלי בחירה אפילו, באינסטינקט חייתי. אז רק כשזה מגיע לפירוק משפחה פתאום אנשים מתחילים להגיד גם לי מגיע לחיות? אני לא רוצה לחיות את חיי עם תחושה של החמצה? אני לא מבינה את זה. לפני רגע היית מוכן לתת אפילו את חייך בשביל הילדים, אז חיים בלי אושר לא מוכנים להקריב? השאלה היא, כמו שאילנה הציגה אותה, היא מהי באמת טובת הילדים? האם טובת הילדים מחייבת להשאר ביחד גם אם לא מאושרים? האם טובת הילדים מחייבת אותנו כמוריהם לחיים להראות להם איך נראית זוגיות טובה ואוהבת? האם טובתם מחייבת להראות להם דוגמא אישית של התמודדות עם משברים ואומץ לב, במחיר של שבירת המשפחה? כל מקרה לגופו, וכל אדם לפי ערכיו. אני לא חושבת שיש מדד קבוע שניתן ללכת על פיו. דבר אחד איני מוכנה לקבל - וסליחה מראש על הביקורת כלפי אנשים שחוו את זה והחליטו כפי שהחליטו - היא שאנשים שמים את טובתם האישית לפני טובת ילדיהם! לא מעניין אותם איך ילדיהם יפגעו העיקר שהם יקבלו X Y או Z, זו חוסר בגרות נפשית וחוסר אחריות. כשמזדקנים לפעמים מבינים, ומסרי המזל לא מבינים גם כשמזדקנים. מה נשאר לנו בעולם בסופו של דבר? מה אנחנו משאירים אחרינו? מה האוצר הכי קסום שלנו? דרך מי אנחנו בעצם נשארים בעולם לנצח? הילדים שלנו. מי ששם את עצמו לפני ילדיו, חסר לו משהו בסיסי , אי אפשר אפילו להגיד אנושי, כי זה משהו בסיסי לכל חיה. זה לא אומר שלא צריך להתגרש. לפעמים חייבים להתגרש כי טובת הילדים מחייבת. כי הערכים שאנחנו רוצים להנחיל להם מחייבים. אבל טובת הילדים שלנו קודמת לכל. זו דעתי.
