האם אתם אמרתם ליקירכם שיש לו דמנציה?

[xfwind]

היתי עונה לך "שטויות" אבל זה לא מנומס.

כל חולה נמצא במצב אחר ובונה לו עולם שקשה לנו להבין ולרדת לעומקו.
ככלל לא צריך לעמת את החולה עם המציאות שלו (שהיא גרועה גם ככה).

 

[alona 27]

האם אתם אמרתם ליקירכם שיש לו דמנציה?

לאבא שלי יש דמנציה וסקולרית, יש לי הרבה אשליות והזיות אבל הזיכרון שלו לגבי דברים שאמרו לו טוב משל חולי האלצהיימר. אני יודעת שאני הייתי רוצה לדעת אם הייתי במצב כזה, מרגישה שמגיע לו לדעת, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.

אני מרגישה שאת זה הוא היה זוכר, אני רואה אותו ממש מעט כי העבירו אותו רחוק וחוששת שזה יפגע במוטיבציה שלו אם פשוט אפיל עליו את המידע הזה, שאולי הוא לא ירצה לשחק טריויה או לשמוע מוסיקה ויכנס לדיכאון, אבל מצד שני לא יכולה למנוע ממנו לדעת כי זה קודם כל קשור אליו וקודם כל שלו והוא הראשון שמגיע לו לדעת.

 

[יענקלה מגבעתיים]

לדעתי אין תשובה אחידה

היה לי חבר, שבנתיים נפטר, שלאשתו ז"ל היתה דמנציה וסקולרית. לאשתי ז"ל היה אלצהיימר. אין לי דוגמאות אחרות אבל ההתנהגות של שתיהן היתה דומה ואני חושב שההבדל העיקרי בין אלצהיימר ודמנציה וסקולרית הוא בסיבות להגעה למצב הדמנטי, אולי גם בטיפול התרופתי, ולא בתוצאות. לכן לא הייתי מפריד בין שני סוגי הדמנציה האלו לגבי שאלה אם לגלות לחולה או לא. אשתו של חברי לא הראתה מודעות למצבה וחברי לא אמר לה. במקרה שלי, התרשמתי שבתחילת המחלה אשתי היתה מודעת וניסתה להסתיר זאת. באותה תקופה לא היה לי ידע מספיק כיצד להתנהג ואמרתי לה בהתרסה שיש לה אלצהיימר, מה שהרגיז אותה מאד והיא הצליחה לזכור זאת זמן רב. לדעתי צריך לזרום עם החולה. במידה שאינו מודע, או מנסה להסתיר שהוא מודע, עדיף לא לגלות. אם הוא אומר שהוא חושש שיש לו דמנציה (בניסוח כלשהו) צריך להסכים איתו ולהרגיע אותו בכך שהמקורב לו מטפל בכל דבר. קו המחשבה להחלטה אם לגלות, לא צריך להיות יושר והגינות אלא לקחת בחשבון שהחולה יכול להתרגז ולהכחיש זאת או באמת לא להאמין, וזה רק ירע את המצב. את יכולה גם להתייעץ עם פסיכוגריאטר שישוחח עם אביך ויחליט אם לגלות לו. צריך לפני השיחה להתייעץ עם הרופא מה להגיד לאבא כסיבה לשיחה. אם יש רופא משפחה טוב, אפשר להעזר בו במקום בפסיכוגריאטר.

 

[עוגיפלצת113]

יש לי דעה די חותכת

בעניין הזה. אין שום טעם בלהגיד משהו כזה לאדם שכבר חלה ונמצא בשלב מתקדם.י צריך להגן על האדם החולה מפני המציאות, מפני שאין לו כבר את הכלים להבין את המציאות כמו בעבר, או לשנות את המציאות, או לעשות משהו עם המידע הזה. המציאות יכולה להיות דבר מאד מבלבל עבור מישהו עם דמנציה, וצריך עד כמה שאפשר להגן עליו מפני תחושת הבילבול וחוסר האונים ולסנן את הדברים שמספרים לו כדי שלא יפגע.
התחושה של "הוא צריך לדעת" זה משהו שהוא של הקרובים שמטפלים ודואגים. זה לא שבאמת הוא צריך לדעת. זה העול שלנו להתמודד עם המצב החדש, עם ההכרה שהאדם כבר לא אותו הדבר. שההורים כבר לא מי שהיו, כבר לא חזקים ויכולים להגן עלינו ולהיות שם בשבילנו כמו שהם היו בעבר, ועכשיו התור שלנו לקחת את התפקיד הזה של לשמור עליהם ולטפל בהם. זה התיק שלנו, לא שלהם וצריך להפריד בין התחושה שלנו בעניין, והאופן שבו אנחנו מרגישים כלפי ההורים שלנו, לבין היכולות שלהם בהווה להתמודד. הצורך לספר, לשתף, הוא שלך, כי הוא אבא שלך וככה את רואה אותו וזה מה שהוא תמיד יהיה בשבילך. זה לא בהכרח גם הצורך שלו ומה שטוב לו כרגע.

 

[יענקלה מגבעתיים]

מידת הנחרצות

את מתייחסת לשלב מתקדם ואני לגמרי לגמרי בדיעה שלך. אבל לגבי שלב התחלתי, יש מצבים שונים. למשל בשלב ההתחלתי המוקדם, אם החולה שואל, יתכן שבזהירות עדיף ליידע אותו כי אם יש לו עדיין שיפוט ריאלי, צריך לאפשר לו להחליט מה ייעשה בו עצמו וברכושו. אולי ירצה לכתוב או לשנות צוואה?

 

[עוגיפלצת113]

אם האבחנה מגיעה מוקדם

אז ממילא האדם ישמע זאת מהרופא שלו, או ממי שאיבחן אותו. אם האדם לא שמע זאת ממי שאיבחן אותו ישירות, כנראה שהוא כבר בשלב מתקדם יותר. אני בכלל לא חושבת שזה מתפקיד המשפחה לבשר לחולה מה מצבו. קשה למשפחה מספיק גם ככה, לא צריך להפיל עליהם גם את זה. אבל לגבי מהות דבריך, אין ביננו מחלוקת.

 

[יענקלה מגבעתיים]

 

[xfwind]

לא חייבים להגיד את האמת. אפשר לספר סיפורים שמניחים את הדעת

 

[sapirsnapir]

עזרה חיצונית

אתם מקבלים אזרה או תמיכה חיצונית?
אני מכירה (מסבתא שלי לצערי) על ברוש קליניק שעוזרים ותומכים (עזרה פיזית ונפשית) באנשים ומבמשפחות של אנשים עם בעיות אלצהיימר ודמנציה.

הנה כתבה שלהם שקראתי (נשלח לי ע"י אבי כשסבתא שלי אובחנה) שעזר לי להבין את המצב מה זה דמנציה