הקריאה מעוררת את הזמן...
בדיוק בפרשתינו אמא מלה את בנה. הבה נבדוק מה היתה הבעיה באותה מילה : בפסוק ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה (שמות יח. ג). ובתרגום יונתן בן עוזיאל, שום חד גרשם ארום אמר דייר הויתי בארעא נוכראה דלא דידי הוא. ואולי כוונת התרגום יונתן בן עוזיאל הוא שלבנו זה בדווקא קרא שמו גרשם מטעם זה, ואף אמר דלאו דידי הוא. והתרגום יונתן בן עוזיאל לשיטתו במה שתירגם על הפסוק ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד. כד), וזה לשונו : ובעא למקטליה מן בגלל גרשום דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה וכו'. ופירושו הוא, לפי שדייקו במכילתא מהפסוק ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה (שמות ב. כא), ואין אלה אלא לשון שבועה שנשבע משה לחותנו בתנאי שהתנו ביניהם שבן ראשון יהיה לעבודה זרה. וממילא מובן למה דווקא בבן ראשון אמר גרשם כי גר הייתי בארץ נכריה, ופירש בתרגום יונתן בן עוזיאל דלאו דידי הוא. היינו אותו בן ממש לאו דידי הוא, וזה לפי מה שהתנו ביניהם ונשבע לחמיו. ואולי מתבאר גם מה שדווקא ציפורה מלה את בנה ולא משה. כי משה הרי לא יכול היה לעבור על השבועה שנשבע לחמיו יתרו. לא כן צפורה שלא נשבעה כלום לאביה. יש לי עוד הרבה הקשור לזה, אבל באמת תכלה היריעה...
