האם אני תקועה?
אני מקווה שזה הפורום הנכון, ואם לא - אנא הפנו אותי לפורום אחר. ילדתי את בתי הבכורה לפני שנה וחודשיים. בהתחלה הייתי "האמא המושלמת". לאט לאט התגלו הבעיות, שעימן עד היום לא הצלחנו להתמודד. קשה לי לשחרר אותה. העברנו אותה לחדר משלה רק לפני יומיים (התכנון היה לעשות זאת כשהיא תהיה בת 3 חודשים), כי לא רציתי אותה רחוקה ממני. אני מניקה, הרבה מאוד יחסית לגילה. וגם שואבת פעם ביום. וגם את זה אני לא רוצה להפסיק. רוצה שהיא תינק לנצח. שהיא תישאר התינוקת הפיצפונת שלי. בעיה נוספת היא הקריירה. עד הלידה עבדתי המון שעות ביום, 10-14 שעות ביום. ואהבתי את זה. (בתחום ההייטק) אחרי הלידה סדר העדיפויות השתנה, רציתי להגיע מוקדם הביתה.... לעשות, לפחות מבחינת שעות, את מה שאני מחוייבת לו ולא דקה אחת מעבר לכך. אחרי חופשת הלידה הבוס שלי וגם אני חשבנו שאולי כדאי שאני אעבוד במקום קבוע. אז במקום פרוייקטים הלכתי לעבוד בחברה מסויימת כעובדת קבלן (אאוטסורסינג). חשבתי ואמרתי לעצמי שזה מצב זמני, אני יודעת שפה אני לא מתפתחת ומתקדמת, בטח לא בקצב שהתקדמתי קודם... אבל שוב נתקעתי. כי נוח פה. כי נחמד פה. כי כולן כאן אמהות. הבוס עזב את החברה, הקים חברה משלו, ואני החלטתי לעזוב בעקבותיו. קיוויתי שאני אוכל להישאר כעובדת קבלן במקום בו אני נמצאת, רק מטעם הבוס החדש. הבוס וגם החברה בה אני עובדת מעוניינים בכך, אך החברה שאני עוזבת טירפדה את זה. ידעתי, ידעתי שיש אפשרות שאני לא אוכל להישאר פה, פשוט הדחקתי את זה. ואז זה נחת עליי ברעם ביום בהיר. פתאום כבר אין לי חשק לכלום - לא לעבור לבוס החדש, להישאר בחברה שלי אני לא יכולה כי כועסים עליי שרציתי לעזוב, רוצה להישאר עובדת קבלן איפה שאני ולא יכולה. רוצה להתחיל את העבודה החדשה עם טעם טוב, ורק מקוננת בבכי על כך שלא אוכל להישאר איפה אני. (מקוננת או מקננת - זאת השאלה שצריכה להישאל). איפה השאיפות שלי? מתי הפכתי לייקית שונאת שינויים? ואם נחזור לבעיית הילדה - איך אני מכניסה לעצמי לראש שזה שהיא גדלה ומפסיקה להיות תינוקת קטנטונת שתלויה לי על הציצי זה דבר טוב? איך אני נותנת לה להתקדם? מאיפה אני אמורה לקחת את הכוחות הנפשיים להכול? ואיך אני מסדרת לעצמי בראש מה אני רוצה, לפחות מבחינת הקריירה? אשמח לכל עצה שתוכלו לתת. בבקשה אל תשלחו אותי לאימון/טיפול, אני עדיין לא מוכנה לזה.
אני מקווה שזה הפורום הנכון, ואם לא - אנא הפנו אותי לפורום אחר. ילדתי את בתי הבכורה לפני שנה וחודשיים. בהתחלה הייתי "האמא המושלמת". לאט לאט התגלו הבעיות, שעימן עד היום לא הצלחנו להתמודד. קשה לי לשחרר אותה. העברנו אותה לחדר משלה רק לפני יומיים (התכנון היה לעשות זאת כשהיא תהיה בת 3 חודשים), כי לא רציתי אותה רחוקה ממני. אני מניקה, הרבה מאוד יחסית לגילה. וגם שואבת פעם ביום. וגם את זה אני לא רוצה להפסיק. רוצה שהיא תינק לנצח. שהיא תישאר התינוקת הפיצפונת שלי. בעיה נוספת היא הקריירה. עד הלידה עבדתי המון שעות ביום, 10-14 שעות ביום. ואהבתי את זה. (בתחום ההייטק) אחרי הלידה סדר העדיפויות השתנה, רציתי להגיע מוקדם הביתה.... לעשות, לפחות מבחינת שעות, את מה שאני מחוייבת לו ולא דקה אחת מעבר לכך. אחרי חופשת הלידה הבוס שלי וגם אני חשבנו שאולי כדאי שאני אעבוד במקום קבוע. אז במקום פרוייקטים הלכתי לעבוד בחברה מסויימת כעובדת קבלן (אאוטסורסינג). חשבתי ואמרתי לעצמי שזה מצב זמני, אני יודעת שפה אני לא מתפתחת ומתקדמת, בטח לא בקצב שהתקדמתי קודם... אבל שוב נתקעתי. כי נוח פה. כי נחמד פה. כי כולן כאן אמהות. הבוס עזב את החברה, הקים חברה משלו, ואני החלטתי לעזוב בעקבותיו. קיוויתי שאני אוכל להישאר כעובדת קבלן במקום בו אני נמצאת, רק מטעם הבוס החדש. הבוס וגם החברה בה אני עובדת מעוניינים בכך, אך החברה שאני עוזבת טירפדה את זה. ידעתי, ידעתי שיש אפשרות שאני לא אוכל להישאר פה, פשוט הדחקתי את זה. ואז זה נחת עליי ברעם ביום בהיר. פתאום כבר אין לי חשק לכלום - לא לעבור לבוס החדש, להישאר בחברה שלי אני לא יכולה כי כועסים עליי שרציתי לעזוב, רוצה להישאר עובדת קבלן איפה שאני ולא יכולה. רוצה להתחיל את העבודה החדשה עם טעם טוב, ורק מקוננת בבכי על כך שלא אוכל להישאר איפה אני. (מקוננת או מקננת - זאת השאלה שצריכה להישאל). איפה השאיפות שלי? מתי הפכתי לייקית שונאת שינויים? ואם נחזור לבעיית הילדה - איך אני מכניסה לעצמי לראש שזה שהיא גדלה ומפסיקה להיות תינוקת קטנטונת שתלויה לי על הציצי זה דבר טוב? איך אני נותנת לה להתקדם? מאיפה אני אמורה לקחת את הכוחות הנפשיים להכול? ואיך אני מסדרת לעצמי בראש מה אני רוצה, לפחות מבחינת הקריירה? אשמח לכל עצה שתוכלו לתת. בבקשה אל תשלחו אותי לאימון/טיפול, אני עדיין לא מוכנה לזה.
