sunflower25
New member
האם אני מגזימה???
שלום רב, אני בבעיה.. וזקוקה לעצה.. בן זוגי ואני יחד כבר שלוש שנים, לפני כשנה וחצי התחלתי בתהליך גיור אורתודוקסי (בלי שום קשר לבן זוג ולא בגלל לחץ כזה או אחר) והשבוע הגיע היום הגדול.. המבחן ברבנות. הכל הלך נהדר, אני ובן זוגי עברנו באמת תהליך רוחני אמיתי ומעמיק, ןהדבר היה ברור גם לדיינים. הבעיה התעוררה כאשר נשאלנו לתכוניותינו לאחר סיום ההליך.. למען האמת, השאלה המאוד -מאוד צפויה הזו ממש הביכה אותי. מצד אחד, החלטתי להתגייר בלי קשר לבן זוג ושנינו ידענו שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין עניין הנישואין לגיור, אך מצד שני היתי בטוחה שכאשר השאלה תשאל כבר נהיה אחרי ה"הצעה". כלומר, החישוב מבחינתי היה די פשוט.. אהבה וזוגיות למעלה משלוש שנים, כמובן עם ירידות ועליות, אבל גם עם הרגשה חד משמעית ש"זה זה", שאנחנו אמורים להיות יחד ולהקים משפחה. בית הדין התנה את הגיור שלי בהחלטה, או החלטה להתחתן או להיפרד (הם מבחינתם לא יכולים להכניס אותי בעול המצוות ולדעת שאני אחיה בחטא). אז עכשיו כמובן שעניין החתונה נקשר בגיור, והכל נותר תלוי באוויר... היתי מאוכזבת מאוד, והבנתי שהאכזבה קשורה דווקא לבן זוג.. תחושת הדיכאון הובילה אותי למעשה בלתי מוסרי בעליל.. היתי חייבת להבין מה עובר לו בראש, איך הוא רואה את הדברים, מה מונע ממנו לעשות את הצעד הבא.. ונכנסתי למייל שלו בתקווה להבין. מעבר לכך שפגעתי בפרטיות שלו וערערתי את האמון בינינו, גיליתי גם עובדה שממש לא רציתי לדעת.. ההורים שלו, מסתבר, ממש לא אוהבים אותי (!!!). מסתבר שהם חושבים שאני בכלל לא מתאימה לו, והם חוששים שהוא יעשה טעות מתוך לחץ ויתחתן איתי. היתי המומה!! נדהמתי לגלות שאנשים שלמדתי להכיר ולאהוב ולראות בתור משפחה, בכלל לא רוצים אותי שם..מעבר לעלבון ולטעם הנפגם של צביעות (אני באמת מעדיפה שלא-יאהבו אותי בפני, ולא שיתנו לי להרגיש שהכל מעולה אבל "ילכלכו" עלי מאוחורי גבי) התחלתי לחשוב שאולי אני טועה לגבי דברים נוספים... אני מאמינה בנישואים אמיתיים, לא בכאילו. אם להתחתן אז להיות מחוייבים ב100% לגרום לזה להצליח, אבל זה ממש לא קל, ואם לשפוט על פי כמות המתגרשים, זה אפילו ממש קשה, ויש צורך עז בתמיכה של המשפחה. הרי כשנריב, אני לא רוצה שמישהו יגיד לו (או לי) "למה ציפית? עדיף שתתגרשו". אולי זה גם מה שמרתיע אותו מלהציע לי נישואין, אולי זה גם מה שצריך להרתיע אותי? אני לא מוכנה שיתרחק ממשפחתו בגללי (ואני גם לא חושבת שאצליח להרחיקו מהם גם אם ארצה), ואני גם לא חושבת שלצאת למסע שיפור תדמית יועיל, הרי הם מכירים אותי 3 שנים וכנראה דעתם עלי כבר מבוססת. אולי אנחנו באמת לא מתאימים? אולי עדיף לחתוך עכשיו ולא בעוד 10 שנים, כשיהיו ילדים ומשכנתא ובעיות אמיתיות? אולי אחרי 3 שנים אני צריכה להבין את הרמז? מה דעתכם?
שלום רב, אני בבעיה.. וזקוקה לעצה.. בן זוגי ואני יחד כבר שלוש שנים, לפני כשנה וחצי התחלתי בתהליך גיור אורתודוקסי (בלי שום קשר לבן זוג ולא בגלל לחץ כזה או אחר) והשבוע הגיע היום הגדול.. המבחן ברבנות. הכל הלך נהדר, אני ובן זוגי עברנו באמת תהליך רוחני אמיתי ומעמיק, ןהדבר היה ברור גם לדיינים. הבעיה התעוררה כאשר נשאלנו לתכוניותינו לאחר סיום ההליך.. למען האמת, השאלה המאוד -מאוד צפויה הזו ממש הביכה אותי. מצד אחד, החלטתי להתגייר בלי קשר לבן זוג ושנינו ידענו שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין עניין הנישואין לגיור, אך מצד שני היתי בטוחה שכאשר השאלה תשאל כבר נהיה אחרי ה"הצעה". כלומר, החישוב מבחינתי היה די פשוט.. אהבה וזוגיות למעלה משלוש שנים, כמובן עם ירידות ועליות, אבל גם עם הרגשה חד משמעית ש"זה זה", שאנחנו אמורים להיות יחד ולהקים משפחה. בית הדין התנה את הגיור שלי בהחלטה, או החלטה להתחתן או להיפרד (הם מבחינתם לא יכולים להכניס אותי בעול המצוות ולדעת שאני אחיה בחטא). אז עכשיו כמובן שעניין החתונה נקשר בגיור, והכל נותר תלוי באוויר... היתי מאוכזבת מאוד, והבנתי שהאכזבה קשורה דווקא לבן זוג.. תחושת הדיכאון הובילה אותי למעשה בלתי מוסרי בעליל.. היתי חייבת להבין מה עובר לו בראש, איך הוא רואה את הדברים, מה מונע ממנו לעשות את הצעד הבא.. ונכנסתי למייל שלו בתקווה להבין. מעבר לכך שפגעתי בפרטיות שלו וערערתי את האמון בינינו, גיליתי גם עובדה שממש לא רציתי לדעת.. ההורים שלו, מסתבר, ממש לא אוהבים אותי (!!!). מסתבר שהם חושבים שאני בכלל לא מתאימה לו, והם חוששים שהוא יעשה טעות מתוך לחץ ויתחתן איתי. היתי המומה!! נדהמתי לגלות שאנשים שלמדתי להכיר ולאהוב ולראות בתור משפחה, בכלל לא רוצים אותי שם..מעבר לעלבון ולטעם הנפגם של צביעות (אני באמת מעדיפה שלא-יאהבו אותי בפני, ולא שיתנו לי להרגיש שהכל מעולה אבל "ילכלכו" עלי מאוחורי גבי) התחלתי לחשוב שאולי אני טועה לגבי דברים נוספים... אני מאמינה בנישואים אמיתיים, לא בכאילו. אם להתחתן אז להיות מחוייבים ב100% לגרום לזה להצליח, אבל זה ממש לא קל, ואם לשפוט על פי כמות המתגרשים, זה אפילו ממש קשה, ויש צורך עז בתמיכה של המשפחה. הרי כשנריב, אני לא רוצה שמישהו יגיד לו (או לי) "למה ציפית? עדיף שתתגרשו". אולי זה גם מה שמרתיע אותו מלהציע לי נישואין, אולי זה גם מה שצריך להרתיע אותי? אני לא מוכנה שיתרחק ממשפחתו בגללי (ואני גם לא חושבת שאצליח להרחיקו מהם גם אם ארצה), ואני גם לא חושבת שלצאת למסע שיפור תדמית יועיל, הרי הם מכירים אותי 3 שנים וכנראה דעתם עלי כבר מבוססת. אולי אנחנו באמת לא מתאימים? אולי עדיף לחתוך עכשיו ולא בעוד 10 שנים, כשיהיו ילדים ומשכנתא ובעיות אמיתיות? אולי אחרי 3 שנים אני צריכה להבין את הרמז? מה דעתכם?
