האם אני בדיכאון?
אני לא בטוחה שאני אצליח לבטא את מה שאני רוצה בצורה הכי מדויקת, אבל אני אנסה.
אני נערה בת 18, מבית טוב, עם קשר טוב עם ההורים וחברים קרובים שאני אוהבת מאוד.תמיד הייתי ילדה סקרנית ואולי גם אם לא הבנתי את זה בזמנו, הסתכלתי על דברים מנקודת ראות קצת שונה מהילדים האחרים. בתור תלמידה, בכל 12 שנות הלימוד שלי הוגדרתי כ"מחוננת" ובעלת פוטנציאל גבוה, אף פעם לא היה לי קשה ללמוד או לקלוט חומר, ברגע שהתעניינתי בנושא מיד חקרתי אותו והשכלתי. גם בהיבטים לא לימודיים, הבנתי שאני לא "כמו השאר". מעולם לא הרגשתי כמו התלמידים והילדים בגילי, הרגשתי גדולה יותר ובוגרת. לא שיתפתי ילדים ברגשות שלי ובראיונות שלי, כי לא הרגשתי שהם "בראש שלי" והיה לי מספיק לדעת שהאמת שלי היא בתוכי, וזה שאני אשתף אנשים לא יתן לזה משמעות אחרת. עם זאת, תמיד היו לי חברים רבים שאהבתי וסמכתי עליהם אבל בכל הקשרים האלה אני הייתי האוזן הקשבת, האחות הגדולה, מעולם לא הרגשתי צורך להיות בצד ה"חולק".
כשהגעתי לגיל 15-17, הגיל שבו האנשים בסביבה שלי פחות או יותר התבגרו והתייצבו, תחושת ה"שונות" שלי הקשתה עליי בקשרים שלי עם חברות וחברים. גם החברות הקרובות ביותר שראיתי כ"זהות" לי אמרו לי שיש בי חלק "נסתר" ושהן לא מרגישות בנוח שהן חושפות את עצמן, ואני לא.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הסקרנות שלי הובילה אותי לתובנות ומחשבות כמו העובדה שבשלב מוסים בחיי אני אצטרך להתמודד עם האבדן של האנשים הקרובים אליי ביותר, שיום אחד האנשים שכעת נמצאים בחיי ואני אוהבת כבר לא יהיו שם, וגם אני אפסיק להתקיים בשלב מסוים. מידי פעם התובנות האלה היו מכות בי שוב, ברגעים קשים, ברגעים של עצב, ברגעים של שעמום. ככל שהתבגרתי ורקמתי קשרים עמוקים עם אנשים, אנשים אהבתי מאוד, המחשבות על כך שכל רגע יפה יגמר, וכל הנאה בשלב מסוים תיהיה מאחורי, התחילו להכות בי כשביליתי עם חברים ונהנתי. המחשבות והידיעות האלה מונעות ממני להנות מדברים, וברגעים הכי מאושרים מכה בי הידיעה שעוד כמה רגעים אני אשוב הביתה, לשעמום, לשגרה, אני לא אוכל להיות ברגע הזה לנצח. אז למה לטרוח להנות? למה לתת לעצמך את השאליה שאתה לא לבד? אם כל זה יגמר גם ככה...
המחשבות והמקרים האלה מאוד מאכזבים אותי, כי אני כן רוצה להנות, לא משנה מה יקרה אחר כך., אני לא רוצה לחשוב על הסוף, אני רוצה להנות מהרגע. אבל חלק אחר בי לא מבין איך אפשר לחיות את החיים בצורה כה שגרתית, בעוד שיש כל כך הרבה שאלות שאפשר לשאול על העולם. למה אנחנו חיים? מה קורה אחרי המוות? איך אפשר לחיות בלי לדעת למה? רוב האנשים שדיברתי איתם על הבעיה אמרו לי שכמובן שאין לזה תשובה, אז אם כבר יודעים את הסוף, למה לא להנות מהדרך?
אבל איך אני יכולה להעלים עין ממהות הקיום? ממטרות החיים? ממשעמות החיים? אם כולנו נתמקד בשגרה ובעולמות הקטנים שלנו? אז מי כן יחשוב על הדברים האלה? מי כן ינסה להבין למה אנחנו חיים? זה שאין תשובה, אומר שאני לא צריכה לחשוב על זה?
תשובות כאלה מאנשים מאוד מעציבות אותי, הן גורמות לי להתרגיש שאני מתעסקת במשהו מיותר, כשבעצם איך זה יכול להיות מיותר? זה הרי הקיום שלנו, הסיבה שאנחנו כאן, איך זה מיותר? שתי החברות הקרובות שהזכרתי מקודם מבינות את התפיסה שלי, ואת זה שאני מוטרדת מהשאלות והמחשבות האלה, גם הן חוות את זה. גם כשדברתי עם אמי, שהיא האדם הכי חכם ומשכיל ומדהים שאני מכירה, היא הבינה אותי ב100% והייתה מאוד פתוחה לדבר איתי על העניין. אבל גם שם הרגשתי מחסום, הרגשתי שזה מיותר לדבר על זה איתה, שזה יאכזב אותה, שהיא תדאג לי, אז לא דנתי איתה בעניין לעומק.
שלא כמו בעבר, שיכלתי להמשיך הלאה ולשכוח מכל העניין שמטריד אותי, בשנה האחרונה אני חושבת על זה כל הזמן, זה תמיד עולה לי לראש. כשאני מבלה עם חברים, כשאני לבד, כשאני עושה משהו שניראה לי מיותר, אני תמיד חושבת על כל הדברים שהזכרתי למעלה. אני מרגישה שזה מכביד עליי, אני מרגישה שהפכתי להיות כעוסה ואדישה, כבר לא איכפת לי מדברים, שום דבר לא מרגש אותי. וכשאני כן מראה את הצד הכייפי שלי, זה כבר מרגיש לי לא נכון, כאילו עמוק בפנים אני לא ככה.
החלטתי לחפש תשובות למחשבות שלי ולהתעסקות שלי בעניין הזה באינטרנט, והגעתי למאמר (קישור) והרגשתי כאילו מישהו פשוט כתב את כל מה שאי פעם הרגשתי או חשבתי. אני חייבת להציין שאני קוראת ומבינה אנגלית ברמה גבוהה מאוד ושוטפת, ולא הייתה לי שום בעיה להבין את תוכן המאמר. התחושה שהסביבה לא מבינה את התובנות שאני מגיעה אליהן, את החשיבה שלי. את העובדה שדווקא בגלל שאני "חכמה" הדבר מאפשר לי בכלל לחשוב על דברים כאלה, ללא שום טריגר.
במאמר הם מתייחסים לתופעה כ"דכאון קיומי". האם אני בדכאון? אני לא חושבת שאני בדכאון, מלבד עולם המחשבות הקטן והנסתר הזה בי, אני בן אדם מאוד חברתי ושמח. אבל כמו שאמרתי, אני מרגישה שעולם התהיות הזה בתוכי גודל וגודל, ומשתלט לי על החיים. האם העצבות והתסכול שלי מהחברה הם תסמינים של דכאון? אני מבינה שלא צריך לשים תווית על כל דבר אבל כמו שאמרתי, המאמר (שהוביל אותי למאמרים נוספים בנושא) שיקף את המצב שלי בצורה כל כך קרובה למציאות ואני לא יכולה שלא לתהות האם אני באמת בדרך לדכאון.
אני לא יודעת איזה תשובות אני מקווה לקבל כאן, כל דבר יתקבל (רק לא דברים כמו "לחשוב חיובי" ו"אין מה לעשות" כי זה לא עובד). אני יודעת שכל החשיבה הפילוסופית הזאת היא לא משהו שנפתר או נתפס בקלות, אבל כמו שאמרתי, אין לי שליטה על הסקרנות הזאת, ואני רוצה להפיק ממנה משהו טוב, כל עוד זה לא בא על חשבון הפעולות היומיומיות שלי. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי עסוקה במחשבה "למה אני חיה?" במקום פשוט לחיות.
אני לא בטוחה שאני אצליח לבטא את מה שאני רוצה בצורה הכי מדויקת, אבל אני אנסה.
אני נערה בת 18, מבית טוב, עם קשר טוב עם ההורים וחברים קרובים שאני אוהבת מאוד.תמיד הייתי ילדה סקרנית ואולי גם אם לא הבנתי את זה בזמנו, הסתכלתי על דברים מנקודת ראות קצת שונה מהילדים האחרים. בתור תלמידה, בכל 12 שנות הלימוד שלי הוגדרתי כ"מחוננת" ובעלת פוטנציאל גבוה, אף פעם לא היה לי קשה ללמוד או לקלוט חומר, ברגע שהתעניינתי בנושא מיד חקרתי אותו והשכלתי. גם בהיבטים לא לימודיים, הבנתי שאני לא "כמו השאר". מעולם לא הרגשתי כמו התלמידים והילדים בגילי, הרגשתי גדולה יותר ובוגרת. לא שיתפתי ילדים ברגשות שלי ובראיונות שלי, כי לא הרגשתי שהם "בראש שלי" והיה לי מספיק לדעת שהאמת שלי היא בתוכי, וזה שאני אשתף אנשים לא יתן לזה משמעות אחרת. עם זאת, תמיד היו לי חברים רבים שאהבתי וסמכתי עליהם אבל בכל הקשרים האלה אני הייתי האוזן הקשבת, האחות הגדולה, מעולם לא הרגשתי צורך להיות בצד ה"חולק".
כשהגעתי לגיל 15-17, הגיל שבו האנשים בסביבה שלי פחות או יותר התבגרו והתייצבו, תחושת ה"שונות" שלי הקשתה עליי בקשרים שלי עם חברות וחברים. גם החברות הקרובות ביותר שראיתי כ"זהות" לי אמרו לי שיש בי חלק "נסתר" ושהן לא מרגישות בנוח שהן חושפות את עצמן, ואני לא.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הסקרנות שלי הובילה אותי לתובנות ומחשבות כמו העובדה שבשלב מוסים בחיי אני אצטרך להתמודד עם האבדן של האנשים הקרובים אליי ביותר, שיום אחד האנשים שכעת נמצאים בחיי ואני אוהבת כבר לא יהיו שם, וגם אני אפסיק להתקיים בשלב מסוים. מידי פעם התובנות האלה היו מכות בי שוב, ברגעים קשים, ברגעים של עצב, ברגעים של שעמום. ככל שהתבגרתי ורקמתי קשרים עמוקים עם אנשים, אנשים אהבתי מאוד, המחשבות על כך שכל רגע יפה יגמר, וכל הנאה בשלב מסוים תיהיה מאחורי, התחילו להכות בי כשביליתי עם חברים ונהנתי. המחשבות והידיעות האלה מונעות ממני להנות מדברים, וברגעים הכי מאושרים מכה בי הידיעה שעוד כמה רגעים אני אשוב הביתה, לשעמום, לשגרה, אני לא אוכל להיות ברגע הזה לנצח. אז למה לטרוח להנות? למה לתת לעצמך את השאליה שאתה לא לבד? אם כל זה יגמר גם ככה...
המחשבות והמקרים האלה מאוד מאכזבים אותי, כי אני כן רוצה להנות, לא משנה מה יקרה אחר כך., אני לא רוצה לחשוב על הסוף, אני רוצה להנות מהרגע. אבל חלק אחר בי לא מבין איך אפשר לחיות את החיים בצורה כה שגרתית, בעוד שיש כל כך הרבה שאלות שאפשר לשאול על העולם. למה אנחנו חיים? מה קורה אחרי המוות? איך אפשר לחיות בלי לדעת למה? רוב האנשים שדיברתי איתם על הבעיה אמרו לי שכמובן שאין לזה תשובה, אז אם כבר יודעים את הסוף, למה לא להנות מהדרך?
אבל איך אני יכולה להעלים עין ממהות הקיום? ממטרות החיים? ממשעמות החיים? אם כולנו נתמקד בשגרה ובעולמות הקטנים שלנו? אז מי כן יחשוב על הדברים האלה? מי כן ינסה להבין למה אנחנו חיים? זה שאין תשובה, אומר שאני לא צריכה לחשוב על זה?
תשובות כאלה מאנשים מאוד מעציבות אותי, הן גורמות לי להתרגיש שאני מתעסקת במשהו מיותר, כשבעצם איך זה יכול להיות מיותר? זה הרי הקיום שלנו, הסיבה שאנחנו כאן, איך זה מיותר? שתי החברות הקרובות שהזכרתי מקודם מבינות את התפיסה שלי, ואת זה שאני מוטרדת מהשאלות והמחשבות האלה, גם הן חוות את זה. גם כשדברתי עם אמי, שהיא האדם הכי חכם ומשכיל ומדהים שאני מכירה, היא הבינה אותי ב100% והייתה מאוד פתוחה לדבר איתי על העניין. אבל גם שם הרגשתי מחסום, הרגשתי שזה מיותר לדבר על זה איתה, שזה יאכזב אותה, שהיא תדאג לי, אז לא דנתי איתה בעניין לעומק.
שלא כמו בעבר, שיכלתי להמשיך הלאה ולשכוח מכל העניין שמטריד אותי, בשנה האחרונה אני חושבת על זה כל הזמן, זה תמיד עולה לי לראש. כשאני מבלה עם חברים, כשאני לבד, כשאני עושה משהו שניראה לי מיותר, אני תמיד חושבת על כל הדברים שהזכרתי למעלה. אני מרגישה שזה מכביד עליי, אני מרגישה שהפכתי להיות כעוסה ואדישה, כבר לא איכפת לי מדברים, שום דבר לא מרגש אותי. וכשאני כן מראה את הצד הכייפי שלי, זה כבר מרגיש לי לא נכון, כאילו עמוק בפנים אני לא ככה.
החלטתי לחפש תשובות למחשבות שלי ולהתעסקות שלי בעניין הזה באינטרנט, והגעתי למאמר (קישור) והרגשתי כאילו מישהו פשוט כתב את כל מה שאי פעם הרגשתי או חשבתי. אני חייבת להציין שאני קוראת ומבינה אנגלית ברמה גבוהה מאוד ושוטפת, ולא הייתה לי שום בעיה להבין את תוכן המאמר. התחושה שהסביבה לא מבינה את התובנות שאני מגיעה אליהן, את החשיבה שלי. את העובדה שדווקא בגלל שאני "חכמה" הדבר מאפשר לי בכלל לחשוב על דברים כאלה, ללא שום טריגר.
במאמר הם מתייחסים לתופעה כ"דכאון קיומי". האם אני בדכאון? אני לא חושבת שאני בדכאון, מלבד עולם המחשבות הקטן והנסתר הזה בי, אני בן אדם מאוד חברתי ושמח. אבל כמו שאמרתי, אני מרגישה שעולם התהיות הזה בתוכי גודל וגודל, ומשתלט לי על החיים. האם העצבות והתסכול שלי מהחברה הם תסמינים של דכאון? אני מבינה שלא צריך לשים תווית על כל דבר אבל כמו שאמרתי, המאמר (שהוביל אותי למאמרים נוספים בנושא) שיקף את המצב שלי בצורה כל כך קרובה למציאות ואני לא יכולה שלא לתהות האם אני באמת בדרך לדכאון.
אני לא יודעת איזה תשובות אני מקווה לקבל כאן, כל דבר יתקבל (רק לא דברים כמו "לחשוב חיובי" ו"אין מה לעשות" כי זה לא עובד). אני יודעת שכל החשיבה הפילוסופית הזאת היא לא משהו שנפתר או נתפס בקלות, אבל כמו שאמרתי, אין לי שליטה על הסקרנות הזאת, ואני רוצה להפיק ממנה משהו טוב, כל עוד זה לא בא על חשבון הפעולות היומיומיות שלי. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי עסוקה במחשבה "למה אני חיה?" במקום פשוט לחיות.