האיש שאיתי
אני לא יודעת למה נוח לי יותר לכתוב את הדברים ולשלוח אותם כך על פני המים, בצורה כה חושפנית. באיזה שהוא מקום אני מרגישה כאילו אתה יושב שם בצד השני וקורא את הדברים ואולי אני מקווה יום אחד למצוא גם אותך כותב כאן דברים שידברו אלי. אני קוראת את המסרים של חברי הפורום ורבים מן המסרים מדברים אלי כי גם אני הייתי שם, או נמצאת שם כרגע. וברגע שאני שולחת מסר משלי ומקבלת את התגובות המדהימות האלו זה כאילו אני מחפשת אותן אצלך ומקבלת אותם כאן מאנשים שמכירים אותי דרך מסרים בלבד. מוזר לא?! והפעם אני רוצה להגיד לך, האיש שאיתי, שכשאתה לא מתקשר זה כואב, אני לא רגילה לצורך הזה של לשמוע את קולך המאשר שאנחנו קיימים ואני לא מדמיינת, אני לא רגילה כי חמש שנים הצלחתי שלא להקשר לאף אחד ואתה באדישות שלך, בחוסר הלחץ, בחוסר ההגדרה הצלחת לחדור את המעטה שאף אחד לא הצליח תקופה כל כך ארוכה. אני מרגישה שברגעים שלנו ביחד אני הכי אני שאני יכולה להיות, הנוכחות שלך לא מאיימת ולא גורמת לי לרצות להתחבא מאחורי מסכת הקשיחות או כל מסכה אחרת. החופש הזה שקיים ב"ביחד" המוזר הזה נותן לי לנשום ועם זאת להרגיש צורך להיות איתך. אבל כשעוברים ארבעה ימים וכל פעם שהטלפון מצלצל זה לא אתה, אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות, האם? מתי? למה? מדוע? ועוד אי אילו שאלות. ובתור בן אדם חושב, נדמה לי ברגעים מסוימים שאני מטריפה את עצמי לדעת עם כל השאלות הללו. אני רוצה לשאול אותך אבל בחופש הזה כאילו מוסכם שלא שואלים שאלות כאלה. ובתחושה שמסתובבת אצלי בבטן, כאילו אתה אומר לי תני לי רגע לחשוב, אני אתקשר אליך כשאחליט שכל התשובות אצלי. אז אליך, האיש שאיתי, אני רוצה לחוש את גופך נרדם לצידי, ומתעורר לצידי (גם אם אתה צריך לקום שעתיים אחרי) ואם אכן אתה במקרה קורא את מלותיי, תתקשר.... אני מתגעגעת!
אני לא יודעת למה נוח לי יותר לכתוב את הדברים ולשלוח אותם כך על פני המים, בצורה כה חושפנית. באיזה שהוא מקום אני מרגישה כאילו אתה יושב שם בצד השני וקורא את הדברים ואולי אני מקווה יום אחד למצוא גם אותך כותב כאן דברים שידברו אלי. אני קוראת את המסרים של חברי הפורום ורבים מן המסרים מדברים אלי כי גם אני הייתי שם, או נמצאת שם כרגע. וברגע שאני שולחת מסר משלי ומקבלת את התגובות המדהימות האלו זה כאילו אני מחפשת אותן אצלך ומקבלת אותם כאן מאנשים שמכירים אותי דרך מסרים בלבד. מוזר לא?! והפעם אני רוצה להגיד לך, האיש שאיתי, שכשאתה לא מתקשר זה כואב, אני לא רגילה לצורך הזה של לשמוע את קולך המאשר שאנחנו קיימים ואני לא מדמיינת, אני לא רגילה כי חמש שנים הצלחתי שלא להקשר לאף אחד ואתה באדישות שלך, בחוסר הלחץ, בחוסר ההגדרה הצלחת לחדור את המעטה שאף אחד לא הצליח תקופה כל כך ארוכה. אני מרגישה שברגעים שלנו ביחד אני הכי אני שאני יכולה להיות, הנוכחות שלך לא מאיימת ולא גורמת לי לרצות להתחבא מאחורי מסכת הקשיחות או כל מסכה אחרת. החופש הזה שקיים ב"ביחד" המוזר הזה נותן לי לנשום ועם זאת להרגיש צורך להיות איתך. אבל כשעוברים ארבעה ימים וכל פעם שהטלפון מצלצל זה לא אתה, אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות, האם? מתי? למה? מדוע? ועוד אי אילו שאלות. ובתור בן אדם חושב, נדמה לי ברגעים מסוימים שאני מטריפה את עצמי לדעת עם כל השאלות הללו. אני רוצה לשאול אותך אבל בחופש הזה כאילו מוסכם שלא שואלים שאלות כאלה. ובתחושה שמסתובבת אצלי בבטן, כאילו אתה אומר לי תני לי רגע לחשוב, אני אתקשר אליך כשאחליט שכל התשובות אצלי. אז אליך, האיש שאיתי, אני רוצה לחוש את גופך נרדם לצידי, ומתעורר לצידי (גם אם אתה צריך לקום שעתיים אחרי) ואם אכן אתה במקרה קורא את מלותיי, תתקשר.... אני מתגעגעת!
